הצביעו למצעד העברי השנתי של וואלה! וגלגלצ
מתישהו במהלך 15 השנים שעברו מאז "מלטף ומשקר" התחלנו לקחת את עברי לידר כמובן מאליו. זה חבל לא רק בגלל שפופ אינטליגנטי ולא מתלהם בשפת הקודש הוא סוג של נווה מדבר בלב הסהרה של הרדיו הישראלי, אלא גם כי במשך כל התקופה הזאת לידר נשאר די לבד במה שהוא עושה. אולי אלה התבניות שעליהן הוא חוזר קצת יותר מדי כמלחין, או אולי סתם הרמה האחידה באופן משעמם של היצירה שלו, אבל עם הזמן מי שנתפס כיוצר הפופ המרגש בשכונה החל להצטייר אצל רבים כלא יותר מאיש מקצוע אמין ומדויק. אתה יודע בדיוק מה הזמנת באלבום חדש של לידר, והוא יספק לך את זה בדיוק בזמן עם שלוש שנות אחריות. לכן הדבר הראשון שאפשר לומר על "מישהו פעם", הוא שהוא נשמע בדיוק כמו עוד אלבום של עברי לידר.
תוכלו למצוא כאן את כל המוטיבים הקבועים - הריקנות של תרבות הצריכה, הכמיהה לאהבת אמת על פני מין מזדמן, הפחד מהשגרה המנוונת, הבחורות הרומנטיות שחוטפות סטירה מהמציאות - כולם כאן. הדמויות עדיין חיות בישראל קצת אחרת, מלאה באנשים יפים מדי שעוצרים ליין לבן בצד הדרך כאילו יצאו מאיזו סבונייה איכותית בכבלים. שירים בעברית על צרות של ברלינאים. ומצד שני, וזה נכון לגבי כל אלבום חדש שלו, כשלידר חוזר למקומות שבהם כבר ביקר הוא דואג לנסח אותם טוב יותר.
מכותב לא לגמרי קוהרנטי שהבריק לעיתים קרובות יותר בשורות בודדות מאשר בשירים שלמים (בואו לא נעמיד פנים שהיתה למיכל מ"ניסים" סיבה טובה להצטער על כך ש"המים לא דומים לשמיים" חוץ מלספק לבורא שלה חרוז), לידר הפך למספר כן ומדויק. הכנות הזאת היא שמבדלת את "לרגע קטן" מעוד אלף שירי אהבות נעורים נכזבות, והדיוק הזה הוא שהופך את אסתר מ"אסתר אוכלת פחמימה" לשוברת לב יותר מכל אישה פגועה אחרת בקטלוג של לידר (ויש לא מעט כאלה).
דווקא "מזל טוב ישראל" המחאתי שבו לידר נעזר במוקי כדי להפנות מבט החוצה ולומר משהו על המדינה הזאת כמו שהמבקרים תמיד דורשים, מתגלה כנקודת שפל. רשימת העוולות האקראית הזאת שמוחה על גירוש פליטים ועל מוזיקה גרועה באותו הבית נשמעת כמו תסכול חסר כיוון, חוץ מרגע אחד שבו לידר מביט מפוכח בדור העתיד שהגדיר ומגלה את אותם פחדנים - "האנשים החדשים גיבורים גדולים. לא מדברים שלום לא מוצאים מילים". גם על השימוש ב"שש שעות שינה" של עמיר לב בפזמון של "קוסם" אפשר היה לוותר. לב הוא יוצר שמיותר לשכתב.
חזרתו של יועד נבו כמפיק אולי לא מביאה איזו בשורה גדולה אבל "מישהו פעם" בהחלט עושה נעים באוזן בלי להזיע בשירים הקצביים או להעמיס שמאלץ מוגזם בבלדות. השניים יודעים בדיוק איזה צלילים צובטים למיינסטרים הישראלי בלב ודואגים שכל שיר באלבום הזה יוכל להוביל באופן מושלם לרצף דיווחי תנועה. לא נלקח כאן שום סיכון מיותר בדרך חזרה אל לב הקונצנזוס אחרי המעידה הרגעית של "בקצב אחיד בתנועות של הגוף" (שגם הוא נפל בעיקר בגלל בחירה עגומה במיוחד של סינגלים). מספיק להקשיב לאלבום הבכורה של TYP, הצמד שהקים לידר עם ג'וני גולדשטיין, כדי לשמוע כמה הרפתקנית יכולה להיות המוזיקה שלו ברגע שהוא מחליף קהל יעד.
אז "מישהו פעם" הוא רק עוד אלבום של עברי לידר. לא יצירת מופת פורצת דרך ואפילו לא בהכרח תחנה בדרך לאחת כזאת. רק עוד אוסף של שירי פופ נוגעים וקליטים שמתקשרים עם קהל גדול בלי לזלזל בו לרגע. לפעמים קל לשכוח שבאקלים הפופ הנוכחי בישראל "עוד אלבום של עברי לידר" הוא לא פחות מנס קטן.
מה אתם חושבים על האלבום של עברי לידר? ספרו לנו בפייסבוק