פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מחוברים 2": גם בסיום, הסדרה לא הצליחה להתרומם מעבר ליומיומי

      אפשר היה לסלוח לעונה לא מספיק טובה של "מחוברים 2", לו הסיום היה מצליח להטמיר את היומיומי לכדי דרמה מרתקת של שינוי. זה לא קרה

      מה היה לה ל"מחוברים 2" שהיא לא הצליחה לקושש מהמסירות, החיבה והזעם של הצופים בעונתה הראשונה? או אולי נכון יותר לשאול מה חסר לה. על הנייר, ל"מחוברים 2" יש ליהוקים מצוינים ומגוונים, סלבריטאים וסלבריטאים וואנה-ביז כבר מהפרק הראשון, עוד לפני שתחתוני הבוקסר שלהם נחשפו לעיני הצופים. חמשת המחוברים הגיעו מוכנים, אולי מוכנים מדי להתפשט, לחשוף, לביים את עצמם בסצינות ריאליסטיות-כמעט מהחיים-כמעט. אבל בכל זאת – לא חסרו כאן חומרים, לא חסר רצון טוב, ואפילו דרמות התחוללו.

      חמש דמויות טובות היו ל"מחוברים 2", דמויות ולא משתתפים, וההבחנה כאן חשובה. האלמנט הבולט בעונה הראשונה של "מחוברים" היה היחס למשתתפים כאל מי שמספקים את החומרים כדי לספר סיפור. הסיפור היה סיפורו של הבמאי, דורון צברי, והוא זה שעיצב את חייהם המתועדים לכדי חמישה סיפורים נפרדים; שהצטלבו זה בזה, ובסופו של עניין התפוצצו באחת בסצינת הסיום (בגרסת הבמאי, אשר שודרה בנפרד), לכדי מסר. מעין אחרית דבר של הבמאי. אפשר היה לאהוב או לדחות את הגישה, אבל לא היה עוררין על כך שזה הדבר שיצר את העניין המהפנט ב"מחוברים".

      סקאזי בסדרה "מחוברים 2" (יח"צ)
      החיים קברו את הדרמה. סקאזי מתוך "מחוברים 2" (צילום: יח"צ)

      "מחוברים 2" הניחה למשתתפים שלה – חנוך דאום, סקאזי, ג'ייסון דנינו הולט, גדעון לוי ואמירם טובים להשתלט על הסיפור. וכך, למרות הפוטנציאל, החיים – הלא תמיד מרתקים כשלעצמם – קברו את הדרמה. שוב ושוב היינו עדים ללופים האינסופיים של סצנות הכן-לא-אולי-תעבירי את המלח בין לוי ובת זוגו המתנדנדת קתרין; שוב ושוב צופים בהתמקחויות הקטנוניות, מעוררות אי הנוחות, בין טובים ודורין אשתו. עדיין לא הוכרע האם ציצי מסיליקון שווה שלום בית, אבל ברור שלפתחם של חיי נישואים רובץ חטא רוכלו?ת האהבה. סקאזי כשלעצמו, לא ניסה להסתיר בשום שלב את הראייה הפונקציונלית שלו את חברתו – כשהצעצוע החדש שלו נשרט, הוא משליך אותו ומשיג לו עותק חדש יותר. דנינו הולט עבר אולי את התהליך הדרמטי יותר מבין חבריו להתחברות, הוא ידע אהבה, והתפוררות, והתרסקות ותחילתו של נסיון לזקוף סנטר ולהמשיך הלאה.

      אבל היוצא מן הכלל שמוכיח את השממון של הכלל הוא חנוך דאום. דאום הצליח להעביר עצמו, בעצמו, מסע של היטהרות ובדיקה עצמית והגעה להשלמה. כאדם מורכב, בעל פנים שונות וסותרות, הוא מזכיר אולי את שי גולדן, עמיתו למקצוע והכוכב האמיתי של העונה הקודמת – מי שבא כדי להשתמש במצלמה, ולא נותן למצלמה להשתמש בו. בשביל זה היה צריך דאום לקחת אחריות על המסע שלו, נזקק למודעות עצמית נדירה, ולנכונות להפוך כל אבן בחייו בהווה, ולא רק לפשפש בעבר. והוא גם היחידי בעונה שהצליח.

      חנוך דאום בסדרה "מחוברים" (יח"צ)
      אחת הדמויות הטלוויזיוניות המרתקות. חנוך דאום מתוך "מחוברים 2" (צילום: יח"צ)

      אבל מלבד דאום, שבאמת היה אחת הדמויות הטלוויזיונית המרתקות יותר, ככלל ובכל הזמנים – שאר המחוברים איכזבו. מרבית ההתעסקות היתה במערכות היחסים המדשדשות יותר ופחות, בנסיונות כפויים ומאולצים לפרוש את העבר שלהם, ובשיטות עריכה שלא נתנו את האשליה שאלו הם החיים ואנחנו במקרה יושבים בשורה הראשונה שלהם. הפרקים האחרונים היו יכולים להיות הזדמנות, נדירה בדרך כלל, לקשור את כל הקצוות. להתייחס ל-30 הפרקים שקדמו להם כאל פלטפורמה ארוכה שניתנה כדי לצבור תאוצה לקראת ספרינט דרמטי אחרון. אבל גם שני פרקי הסיום של "מחוברים 2" פיספסו את המומנטום ואת העניין – באופן שנשאר נתון מדי למציאות הפלבאית, שנכפף לקצב הלא מספק ריגוש של החיים, אחרית הדבר התמסמסה והשאירה טעם תפל.

      אם היינו מקבלים סטירה, או ליטוף, או כל תחושה של התעלות חושית כזאת או אחרת, היינו סולחים על עונה לא חזקה; על ניצול לא נבון מספיק של התנועה הדרמטית המתועדת; ואפילו על פרקי הנושא החוזרים, המתישים והשקופים מדי. כל זאת ועוד, כדי לקבל סיום עונה שהיה מצליח לגרום למחוברים להגיע עירומים, בוחנים עצמם מחדש, מסכימים לשינוי כלשהו, זעיר ככל שיהיה. הרי לשם מה אנחנו צופים בטלוויזיה אם לא כדי להשתכנע שגם אנחנו יכולים להמציא עצמנו מחדש מפעם לפעם?

      סוף "מחוברים 2" - מה אתם חשבתם? ספרו לנו בפייסבוק