"באתי בידיים ריקות", שפותח את אלבומה החדש של יהודית רביץ הוא שיר מאוד יפה. דרמה מדויקת שעוברת בפרטים הקטנים ועטופה מלודיה שלא יוצאת מהראש. יופי של שיר. אם אפשר היה להמשיך להתמקד רק בו בלי לעסוק בשורת האמיתות המטרידות שמגיעות אחריו היינו יכולים להמשיך לפרגן בלב שלם לאישה האהודה ביותר במוזיקה הישראלית.
הרי רביץ היא כבר מזמן יותר מעוד זמרת גדולה. יותר מכל אמן אחר בן דורה (לפחות מאז שגידי גוב התחיל להרים קרחנות עם אלין לוי ולגמגם מחמאות לצד מירי מסיקה) היא מסמלת עבור רבים שריד אחרון מתרבות אחרת, צנועה יותר. "ארץ ישראל הישנה", שירי משוררים ורוק'נ'רול מכובד עם ר' גרונית. איכות במובן האשכנזי ביותר של המילה. תוסיף לזה את הרושם שמדובר גם באחת הנשים הנחמדות במדינה ולך תגיד לה עכשיו מילה רעה או שתיים או יותר מזה.
הצביעו למצעד הישראלי של וואלה! וגלגלצ
עוד לפני שמגיעים למוזיקה, "סופות של חול" היא סוג של קומבינה לא מאוד נעימה. המארז שמשווק בתור "האלבום הכפול החדש של יהודית רביץ" כולל בדיוק שבעה שירים חדשים באורך מצטבר של 25 דקות. שאר הריפוד מגיע בצורת דיסק נוסף שמקבץ תחת הכותרת "שירים שנאספו", שבעה שירים מתוך פרויקטים שונים שבהם התארחה רביץ וכבר יצאו בעבר, כמו הביצוע הנפלא של "ו'ין ראיח ו'ין" מתוך "דודו טסה והכווייתים" או הקאבר ל"ציפור מדבר" שתרמה לפרויקט "עבודה עברית" האחרון. כל מי שחיכה בחמש השנים שעברו מאז "עיר קטנה" לחומרים מקוריים חדשים של רביץ ישלם מחיר מלא על שבעה שירים (מתוכם רק ארבעה שנכתבו או הולחנו על ידה). כבר הזכרנו ש"באתי בידיים ריקות" נורא יפה?
גם מי שבוחר להסתפק במועט יתקשה למצוא שירים טובים מספיק להיאחז בהם. שיתוף הפעולה עם ברי סחרוף כמפיק, שהניב בעבר את "רחוק ממך" היפיפה מתוך "11א'" של סחרוף, מעניין כאן הרבה פחות מהפוטנציאל שלו. בתור אמן שמצטיין ביצירת שלמים שגדולים מסך חלקיהם אפשר היה לצפות שאלבום בהפקה של סחרוף יישמע אחיד יותר, אך הנתק הסגנוני ששורר בין השירים האלה גורם ל"סופות של חול" להישמע כמו עוד אוסף. קחו את "האור שמאיר עלי" שנשמע כמו עיבוד של עדי רנרט מימי "לילה גוב" ללחן עממי ונסו לקשר אותו אל "גלים גלים" שבו רביץ נותנת את חיקוי הריקי גל הטוב ביותר שלה.
אם דבר אחד מחבר בין השירים האלו זוהי רק תחושה כללית של שחרור. רביץ נשמעת נינוחה מאוד לאורך כל האלבום, בעיקר בקאנטרי הקופצני של "על הספסל" ובשיר הנושא שכתב לה דן תורן. כיף לשמוע את רביץ נהנית אבל כמו שהתברר באלבום הקאברים שהוציאה עם אחיה, ההנאה שלה לא תמיד מבטיחה מוזיקה מעניינת. בעבר, בין אם זה היה במסיבה של "עכשיו הכל בסדר", הזעם של "שם" או בסערה של "סוף לסיפור", הקול של רביץ תמיד הניע את השירים קדימה בכל הכוח. ב"סופות של חול" הוא תקוע בניוטרל.
גם בלי כניסות חדשות לרפרטואר הקלאסיקות שלה "סופות של חול" הוא עדיין דרך בלתי מזיקה להעביר חצי שעה עם יהודית רביץ. חבל שהוא לא מותיר אחריו דבר מלבד החשק לחגוג שוב בקיסריה את הרגעים הגדולים באמת ולחבק אותה ללא הסתייגויות. אבל עזבו שטויות, שמעתם כבר את "באתי בידיים ריקות"? הוא נורא יפה.
יהודית רביץ מאכזבת אתכם? ספרו לנו בפייסבוק