וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"רק ילדים" של פטי סמית': זכרונות על מה שנפלא ומתסכל בניו יורק

איל רוב

30.8.2012 / 15:13

ספר הזכרונות של פטי סמית' מגולל את אהבתה לניו יורק המפנקת אך כפויית הטובה, לצד מימוש שאיפותיה האמנתיות והיחסים עם הצלם הפרובוקטיבי רוברט מייפלת'ורפ

מדי מלצרית מעומלנים וזוג נעליים מבהיקות. זה מה שנתנה אמה של נערה צעירה, בקושי בת 21, לקראת מסעה של בתה הבכורה מניו ג'רזי אל העיר הגדולה. השנה היא 1967, והנערה הרזה מדי שרק המחשבה על האפשרות כי לא נועדה להיות אמנית הילכה עליה אימים, עזבה את הבית כדי להפוך להיות פטי סמית'.

נאמנה להחלטתה חסרת הבטחון לא ללבוש את המדים האלו לעולם, בשפה כנה, חסכונית וחפה משיירי נוסטלגיה דביקים, סמית' מגוללת בספרה "רק ילדים" אגדה רומנטית מצידה האמיתי והנדיר של המילה. אגדה על שני ילדים, שנייה לפני, וכמה דקות אחרי שהפכו להיות מבוגרים ומסובכים מדי אחד בשביל השני. ילדי יום שני רזים, מנותקים, חופשיים אך רעבים ותמיד אמנותיים מדי. ילדים שעשו את צעדיהם הראשונים ומגלים עצמם כבני אדם וכאמנים בעיר שעוד אפשרה מרחב יצירה מקבל ופתוח, בו החומר והרוח יכולים לדור בדירה זולה ולחשוב על יצירת דרכי פעולה אמנותיות.

יותר מספר זיכרונות אוטוביוגרפי, "רק ילדים" הוא סיפור אהבה. בין שני אמנים (סמית' והצלם הפרובוקטיבי פורץ הדרך רוברט מייפלת'ורפ), בין השראה לבין היישום שלה, בין אדם ועברו. מי שקורא את הספר היום נותר אומנם מרוחק מרחק שנות אור מהמתגולל ברחובותיו ובסמטאותיו של הספר הזה, אך תודעתית, עמוק בפנים מתגבשת לה חמימות מוכרת ואתה מוצא את עצמך, אופטימי מתמיד, לוקח חלק בסיפור האהבה הזה.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
לא ספר לציניקנים. עטיפת הספר "רק ילדים" של פטי סמית'/מערכת וואלה!, צילום מסך

העיר נוכחת בכל דף. ניו יורק היא אם כל הסיבות כולן וכנראה הזירה היחידה בעולם של סוף שנות השישים בה שני ילדים, האחד משוכנע בהיותו אמן, השנייה לא בטוחה בזה, נתלים זה בזו ועל רקע העיר וביחד איתה ממריאים לארץ עוץ. ניו יורק של מטה שמייפלת'ורפ הילל עשור מאוחר יותר ותיעד בתמונותיו וזו של מעלה ששניהם יגיעו אליה בשנייה שהספר נגמר. זו תמיד ניו יורק. עיר שנאבקה ושימרה צביון בוהמייני, עני, מזוהם, סליזי ואקסטצרני בו-זמנית; עיר שהיית יכול לאכול בה בעשרים סנט, להשכיר דירה בשמונים דולר ואם היו לך זוג עיניים שידעו על מה להסתכל (וסמית' לא פיספסה אף פינה) – היית יכול למצוא בה את השראת חייך; עיר שעדיין האמינה בתושביה ונתנה להם להיות מה שהם רוצים בתחומיה, ששחררה את צעיריה לשוטט בסנט מרקס ובפארקים ולא הקריבה אותם לארוחת בוקר של אלופי הקפטיליזם.

עירם של דילן תומס, אנדי וורהול, וויליאם בורוז, מיילס דייוויס ובוב דילן הצעיר. עיר בה זוג כמו פטי סמית' ורוברט מייפלת'ורפ יכלו לעוף גם עליה ולא רק על עצמם כשעשו את האמנות שלהם. אך כמו בכל עיר, אתה חייב להיאבק בה על המקום שלך. ובניו יורק, למצוא אותו, זה החלק הקשה. "אני נעה כמטוטלת, בין המנטרה אני חופשיה, אני חופשיה לבין אני רעבה, רעבה" (עמ' 39). וזהו החלק המרתק בספר, המאבק. הבאסה שבלהפסיד שוב ושוב אך לא למצוא בעצמך את הכוחות לומר לעצמך "מספיק, נכשלתי". החוויה של סמית' לא נתפסת כהצצה נוסטלגית, אלא כתיאור של מקום אחר אך מוכר. גם אם מעולם לא חייתם כאמנים זרוקים ודפוקים, מוכי מחלות רעב, תסכול ועוני אך מוקפים עד צוואר באוצרות תרבות שעדיין הסתובבו חופשיים בעיר ללא עדר מטשטש של צלמים, דוברים ויחצנים.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
לא שוכחת את הסליז של הרוקנרול. פטי סמית' בעטיפת אלבום הבכורה שלה, "Horses", שצילם מייפלת'ורפ/מערכת וואלה!, צילום מסך

ככלל, כמות האיזכורים לפרסונות ולענקי תרבות שעדיין רבצו במסעדות, במלונות, במועדונים או במקרים החמורים היותר זרוקים בקרנות רחוב, עשויה להפוך את הספר לחשוד בהתחקות אחר מבוא לתרבות המערב של המחצית השנייה של המאה ה-20. סמית', לא בלי הערצה אך לעיתים במידה מחשידה של קרבה, מתארת את שכיחותן של אגדות כמו ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, סלבדור דאלי, ווילאם בורוז, הולווט אנדרגראונד, ג'ים קארול ("יומן נעורים") ולבסוף גם אנדי וורהול שמייפלת'ורפ העריץ וירא מפניו, ומאוחר יותר אף עבד עימו.

סמית' מזכירה באגביות חשודה מפגשים בחדרי מדרגות עם הנדריקס, או סוף של לילה בו ג'ניס ג'ופלין שוב נשארה לבד עם הבקבוק ואיתה, והיא זו שנתנה לה את הכינוי Pearl. קשה שלא להיות ציני כלפי סמית' ולפטור אתה כפורסט גאמפ של הסיקסטיז, אבל הספר הזה הוא לא ספר לציניקנים. הוא מדריך מפורט לדרך חיים. לאמונה שמאירה את הדרך בעבור אלו שעורם מצטמרר מיצירת אמנות או מהמחשבה על ליצור אחת. "רק ילדים" הוא על חיפוש "האיזון המושלם בין אמונה לביצוע ביצירה" (עמ' 75).

לקראת סופו, הספר מאבד תנופה כי הוא פשוט הופך להיות מוכר מדי. התודעה של הקוראים מדביקה את הפרשי הזמן. שיירי התמימות שסמית' מדייקת לתאר (ומחמאות למתרגמת אורטל אריכה) הופכים מייגעים ככל שהשנים נוקפות והם מסתיימים כערכי הוויקיפדיה וקטעי היוטיוב שאנו מגגלים כיום. הסוף הידוע מראש, בניגוד לקסם של ההתחלה, עומד בעוכריו של הספר כיצירה שמתכתבת עם החיים.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
לא נופלת לנוסטלגיה. פטי סמית'/מערכת וואלה!, צילום מסך

כמו אלילה בוב דילן, גם פטי סמית' היא לא אחת שתיפול מכוסה נוצות צבעוניות לפח הדביק של הנוסטלגיה כשהיא מדברת על עצמה. אם ב"כרוניקות" דילן מספר גם את עצמו וגם בעצמו, סמית' ממשיכה בקו הזה בסיפור פשוט, קולח וחד פעמי. היא כתבה כאן ספר אמיץ ומרגש, ספר שלא מייפה דברים וניחן בדייקנות של אמן קולאז' כמו מייפלת'ורפ וברגישות של המשוררת שהיא. היא לא שוכחת גם את הלכלוך והסליז של הרוקנרול. בסופו של דבר, היא הייתה זו שחיברה אותם ביחד. את כל הרפרנסים האלו, ערב רב של קרעי דמויות, ריחות, רחובות, אמנים חשובים, רחובות ללא שם, מלאכי מורפיום בחדרי מלון וג'אנקיז חמורי סבר – את כל אלו היא מביאה לנו, בשקט. שקט מופתי. שקט בקופסא, מארץ רחוקה. שקט שכיף לקרוא. ויותר מכל, תוספת ראויה מאין כמוה למדף הספרים השדוף של ספרי מוזיקה ותרבות פופולרית בעברית.

"רק ילדים" / פטי סמית', 298 עמודים, תרגום: אורטל אריכה, הוצאת כנרת-זמורה ביתן

גם אתם התרגשתם מהביוגרפיה של פטי סמית'? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully