לקראת גמר עונת העשור של "כוכב נולד": עונות הריאליטי הגרועות ביותר

"כוכב נולד" בעונתה העשירית הלכה ודעכה, לאחר שנים בהן היתה שיחת הברזייה האולטימטיבית. המתחרה "The Voice" שינתה את כללי המשחק והסדרה הוותיקה לא באמת הצליחה להתאושש מכך. הרייטינג כבר לא מה שהיה פעם ובעיקר, הבאזז התעמעם. מי באמת מדבר בלהט העונה על המתמודד האהוב שלו? למי באמת אכפת מהגמר ההולך ומתקרב?

אבל לא רק זוהרה של "כוכב נולד" הועם עם העונות המתקדמות אל השחיקה הבלתי נמנעת; היו לא מעט תוכניות ריאליטי, אפילו במונחים הישראליים הקטנטנים, שאחרי עונה מוצלחת או שתיים, דהרו במלוא הכוח אל עבר קיר של אדישות. הנה הטובות – כלומר האיומות – שבהן.

"פרויקט Y" אמנם נולדה בחטא, כאשר השתמשה בלי בושה בפורמט ההולנדי של "האח הגדול" מבלי לרכוש את הזכויות, אבל זה לא הפריע לה להיות אחת מתוכניות הריאליטי הראשונות והמבדרות. לא מעט סקס, מריבות וחוסר מודעות למצלמה היו בתוכנית שהצליחה לחמוק תחת רדאר זכויות היוצרים. מתוכה יצאו אפילו כמה אושיות שוליות יותר ופחות שהשתלבו אחר כך בתעשייה כמו אליאנה בקייר, מישל שפירא, אלון חמאווי ואחרים.

עם זאת, העונה השנייה לא הצליחה לשחזר את הקסם הגס והראשוני של ההתחלה, והעניין בניסוי החברתי של צעירים שיעשו הכל כדי להשתלב בעולם הזוהר המעומעם, התחלף בסתם דחייה מהווליום הבלתי אפשרי, מהוולגריות המתאמצת להשיג דרמה וזמן מצלמה, וממריבות הסרק שלא הובילו לשום מקום.

זוכרים את שי אראל? לא? בדיוק. אראל, הזוכה בעונה השלישית של "הישרדות", נעלם בדיוק כמו שבא, ואין בכך כדי להעיד על הכריזמה של האיש. זו היתה העונה העייפה והמשעממת שגרמה לנו להדחיק לחלוטין את דבר קיומה. ניסיונות ההפקה דאז לרענן את הפורמט עם האי הנעלם – בו חיכו שבעה אנשים שהודחו בפרק הראשון כדי לחזור למשחק, ומשימות הדו קרב (במסגרתן נשלחו נציגים מכל שבט להתמודד על פרס) לא הצליחו להסתיר את העובדה שהליהוק היה משמים.

חוץ מזיו "עבדאן" גלברט, לא הניבה העונה אף פרסונה מעניינת ולו במעט – ככה זה כשמתחילים עם 25 מתמודדים (פיצוץ אוכלוסין במושגי הז'אנר). תוסיפו לכך את הספיישל עם רופרט בונהאם מהגרסה האמריקאית, שנהם לכל אורך תפקיד האורח שלו ותקבלו את בזבוז הכסף הגדול ביותר של ערוץ 10 מאז "דה שואו".

התוכנית "השגריר" היתה מראש מהרעיונות הביזאריים של המורשת הציונית, עם נטייה קלה לברית המועצות. אבל מילא, בעונה הראשונה עוד נהנינו איכשהו מהיצירתיות של המשימות, מהלהט של המתמודדים – ובואו נודה – עוד לא הוצפנו באינספור תוכניות ריאליטי, כך שלא לגמרי היה למה להשוות.

בעוד שבעונה הראשונה לבנו נמס לנוכח מהרטה היפה, רצינו לחבק את צביקה דויטש החמוד והתנדנדנו בחיבה-איבה אל איתן שוורץ הזוכה, שגם הצליח בהמשך לרכוב על גלי הזכייה אל קריירה לא רעה בכלל, הרי שב"השגריר 2" כבר פיהקנו אל תוך סבך התלתלים והצניעות המזוייפת של מלודי סוכרביץ הזוכה הלא מרשימה. היה מספיק משונה לשתף פעולה עם ההרפתקה של הרשג"דים המורעלים בפעם הראשונה, ליותר מזה כבר פשוט לא היינו מסוגלים.

אחרי ההצלחה של "מחוברות", ו"מחוברים" והיופי הגלום שבפורמט היצירתי שיצר דורון צברי, הציפיות מ"מחוברות 2" היו בשמיים.

עם זאת, עייפות החומר, הליהוקים החלשים למדי – בעיקר הילי עמנואל ודינה אברמסון שלא הצליחו להניף ולמנף את העניין - והבימוי שחסר את טביעת ידו של צברי, הביא לעונה משמימה במיוחד, מלוהגת להחריד וללא מעט זמן מסך מת – להוציא את ננה שרייר שהיינו מוכנים להתלוות אליה באשר תלך עם מצלמה ולרחרח את צווארה. "מחוברות 2" הבהירה עד כמה גם פורמט חכם זקוק לטיפוח מתמיד כדי שלא יתייבש וינשור.

העניין עם "TLV" הוא קצת מורכב, הרי אי אפשר להגיד שהיתה לאעלק דוקו-ריאליטי הזה עונה טובה אחת. העונה הראשונה היתה עונת חסד, בה ניתן היה להשתמש כפלטפורמה מצוינת להפקת לקחים. זה לא קרה. כל מה שהתרחש החל מהעונה השנייה כבר היה בדיחה מוחלטת - עלבון לצופים, פאדיחה לתעשייה (שחלקים ממנה - כלי תקשורת ומשרדי יחסי ציבור - שיתפו פעולה) וטפיחה לא מוצדקת לאגו של המתמודדים.

כל המהות של "TLV" היא קיצורי דרך, הרי אף אחד ממשתתפי התוכנית לא היה מקבל עבודה שאיננה במלצרות אילולא היה מגובה במערך ההפקה. האם צריך להזיע כדי לקבל עבודה כאילו-נחשקת? מסתבר שכבר לא. נראה שאותם קיצורי דרך שהסדרה כל כך מעודדת הושרשו גם בביצוע שלה - התסריט לפעמים היה כל כך מהודק והאירועים כה מתואמים, עד שצריך להיות רפי שכל או בעלי אמונה גדולה במין האנושי כדי להאמין שמדובר בהתרחשות אמיתית. רגע, ומה עם העונה השלישית? יש גבול למה שאנחנו מסוגלים לעולל לעצמנו.

השתתפו בהכנת הכתבה: לילך וולך, הדר טורוביץ' ואלכס פולונסקי

נזכרתם בעוד עונות ריאליטי ממש גרועות? ספרו לנו בפייסבוק