האלבום של שירי מימון מנציח בעיקר קיטש נשי

במקום אחר, בזמן אחר, שירי מימון כבר היתה מזמן המגה-סטארית שנועדה להיות. בואו נדייק – מזרח אירופה, 1996. מימון, עם הקול האדיר, הסטייל האירוויזיוני והחיבה לקיטש, בורכה בכל מה שהיה דרוש כדי לחרוך כל מצעד להיטים מבולגריה עד אסטוניה בימי השיא של היורופופ. מבצעת מושלמת לשירים שאסור לחשוב עליהם יותר מדי. הבעיה היא שישראל של כאן ועכשיו אוהבת את הפופ הנשי שלה רגוע ומנחם, עם המון חיבור לשורשים ורק שיבוא מהנשמה. חום אנושי, מה לעשות, הוא לא הצד החזק של שירי מימון. השלמות הטכנית שלה תמיד תגרום לה להישמע מוקפדת מדי, מחושבת עד התו האחרון. מנגנון ההישרדות של מימון מכוון היטב ולכן אחרי שני אלבומים (ועוד אחד גנוז באנגלית) שבהם ניסתה לייבש ביצות ולהקים מאחז פופ אמריקאי בישראל, היא נכנעה והתחילה לשדר קצת חום בעקיפין בעזרתו האדיבה של שמעון בוסקילה. "שיר תקווה" של השניים הוא התבנית הסגנונית שעליה מתבסס אלבומה השלישי, "שלג בשרב".

לא יהיה הוגן לבקר אלבום של שירי מימון על נטייה לשמאלץ. שירי אהבה בנאליים בניסוחים עמומים זה מה שהיא עושה ואף אחד לא צריך להיות מופתע מכך שכל אחד מעשרת שירי האלבום הזה יכול היה לשמש כשיר פתיחה לטלנובלה בכבלים, אפילו אם יעקב גלעד בעצמו היה אחראי על "ניהול רפרטואר". כל עוד יש לה פזמון חזק לנעוץ בו את השיניים השיר ממלא את תפקידו, ומהבחינה הזאת "שלג בשרב" עובד בסדר גמור.

זהו "האלבום הבוגר" של שירי מימון (קל לזהות לפי המבט הנוגה בשחור לבן על העטיפה) ולכן הוא כמעט כולו בלדות. כולן יצאו מפס הייצור ללא פגמים בולטים, אך גם ביניהן עדיין לא נמצא יורש ראוי ל"השקט שנשאר". הרגעים הטובים ביותר באלבום הם הבלחות האנרגיה של "לזרוק זהב" ו"לאישה שהיתה". הקצב הפועם של "לזרוק זהב" הוא כמו אוויר לנשימה אחרי כל הבגרות המעייפת שבאה לפניו ומזכיר איפה באמת ממוקם המגרש הביתי של מימון. "לאישה שהיתה" מעלה את הרף מיד אחריו עם הפזמון המדבק ביותר באלבום ונקודת מבט מעניינת יחסית שממקמת את מימון כאישה שמתחשבנת עם האקסית המיתולוגית של אהובה. שניהם רק עוזרים להוכיח שבמקום אחר, בזמן אחר, המוזיקה של מימון אולי היתה עמוקה בערך באותה המידה אבל הרבה פחות משעממת.

גם לירז צ'רכי עדיין לא באמת מימשה את הפוטנציאל שלה כדיווה. שבע שנים אחרי אלבום הבכורה המתקתק שלה צ'רכי חוזרת עם "רק לך מותר", אלבום שני שבתקווה יותיר חותם משמעותי יותר (לפחות מבחינה מסחרית) מהסמי-להיט "הכל יהיה בסדר". במבט ראשון נדמה שצ'רכי הולכת כאן על בטוח. הגוון הוא מעט מזרחי יותר (השפעה שלא היתה לה כמעט כל זכר באלבום הקודם) בסימן חזרה אל השורשים הפרסיים. מצד אחד מדובר בבחירה נבונה שמשרתת יפה את הקול הגדול של צ'רכי וממקמת אותה סגנונית אי שם בין מירי מסיקה לשרית חדד, אך מצד שני לא תעשה הרבה כדי לעזור לה לברוח מהצל העצום של דודה ריטה שהוציאה השנה אלבום מצוין בפרסית.

שיר הנושא הפותח את האלבום מחזק את הרושם שהמטרה העיקרית של צ'רכי כאן היא להיות כמה שיותר קלה לעיכול. אין שום דבר רע בשיר הזה, אבל קשה לא לפהק מול עוד זמרת שמקדישה בקול מלטף שיר אהבה לבחור שמגן עליה מכל סערות חייה. הוא אולי טוב יותר מ"שלג בשרב" של מימון, אבל בבסיסו מדובר באותו שיר. מה שלוקח את "רק לך מותר" צעד רחוק יותר מרוב הקולגות הוא ההקפדה היחסית בבחירת התכנים.

צ'רכי, באינסטינקטים של שחקנית טובה, בוחרת מגוון רחב ככל האפשר של סיטואציות לגעת בהן ובכך מצליחה לחמוק ממלכודת "אוהבת אותך"/"למה הלכת" שמאפיינת אלבומים דומים. יש את האישה שטובעת בשגרה אפורה ("לייבש את המזרח" שכתב יפה גלעד כהנא והלחינה עוד יותר יפה אהובה עוזרי), הרווקה הקנאית בחתונה ("מקנאה"), שחזור סיפורי הילדות של אבא ("השיר עליך") והמנון לבחורות שלא מפסיקות לנסות לתקן גברים פגומים ("אל תסרגי לו סוודר"). לא מדובר בשירה גבוהה (למרות ההקפדה המיותרת על ניקוד בחוברת) אבל לפחות יש כאן טווח הבעה רחב וכבוד בסיסי לאינטליגנציה של הקהל.

ההפקה של יוני פוליקר יעילה ומדוייקת והוא גם אחראי לכמה מהלחנים האפקטיבים ביותר באלבום. למרות זאת, מעט גיוון ותעוזה מוזיקליים היו יכולים להפוך את האלבום הזה לאלבום טוב אבסולוטית, במקום רק כזה שמוצלח יחסית למגרש שהוא משחק בו. "רק לך מותר" הוא אלבום אמצע הדרך ראוי ואין שום סיבה שלא ייקח את לירז צ'רכי לבמות שהולמות את היכולות שלה, או לפחות יהפוך ליצירה שמשייכים לה עוד לפני שנזכרים בביצ'ית מ"האלופה".

אוהבים את שירי מימון? הצביעו במצעד העברי של וואלה! וגלגלצ

שירי מימון בשיר חדש שיצר לה עידן רייכל - האזינו
שירי מימון עם "שיר בשרב" - האזינו
לירז צ'רכי בשמלת כלה בקליפ חדש ל"מקנאה"

מה אתם חושבים על החדשים של מימון וצ'רכי? ספרו לנו בפייסבוק