להשוות בין הפופ הקוריאני (K-POP) לבין הפופ היפני (J-POP) זה קצת כמו להגיד שדודו אהרון ועמר דיאב עושים את אותה מוזיקה. את שניהם אפשר אמנם לקטלג על פי אותו איזור גיאוגרפי, אבל מדובר בכל זאת בשתי מדינות נפרדות. גם מוזיקלית, אין בין ה-J-Pop ל-K-Pop הרבה מן המשותף. הראשון מתאפיין ברכות פופית מתקתקה ובעטיפה ויזואלית על טהרת המנגה והאנימה ואילו השני הוא דאנסי, היפ הופי, מוחצן ומוגזם ומתקשר הרבה יותר עם הנראות המערבית כפי שאנחנו מכירים אותה. הבסיס המשותף המשמעותי היחיד בין השניים למעשה, הוא תיבול השפה הזרה במספיק מילים באנגלית בשביל לנסות ולגרום למערב להצליח לזמזם את הפזמון.
למרות זאת, לפחות עבור המערב, המוטיב שקושר את הפופ הקוריאני והפופ היפני היא העובדה ששני הז'אנרים פרצו לחיינו בזכות הרשת וזכו לחיזוק ויראלי בפארודיות וממים שבעולם דיגיטלי אמונים על הארכת חיי המדף של המוצר. וכך, בעוד שה-J-Pop מתקיים שנים רבות כתרבות בעלת שורשים עמוקים ביפן, במערב הוא זכה בשנים האחרונות לחיזוק טרנדי מצד אייקונים תרבותיים כמו גוון סטפאני, שהאריכה את חיי המדף של נערות ההרשוקו באלבום הסולו הראשון שלה לכדי מותג מוזיקלי ואופנתי, או קנייה ווסט, שחבר לאמן היפני טקאשי מורקמי כדי להגדיר מחדש את המנגה והאנימה במונחי התרבות הפופולרית העכשווית.
אבל עם כל הכבוד לאמנים ולתפקידם החשוב כשגרירי השפעות תרבותיות, הדבק האמיתי המאחד את מדינת העולם ברשת הוא קהל הגולשים - נשאים חיוביים של הנגיף הויראלי. הגלגול של ה-J-Pop ברשת בשנים האחרונות וההיטמעות שלו בתרבות המיינסטרימית ברשת (קטגוריה ב-Song Pop אומרת שהצלחת) הם חקר המקרה שאפשר את הספיגה המהירה עוד יותר של ה-K-Pop למחוזות המערב, בתוכו כמובן המנון ה-"Gangham Style" של Psy.
להיטים יפניים כמו "Pop Pon Pon" של סנסציית הפופ קיארי פמיו פמיו, או להקות הבנות הגרנדיוזיות כמו AKB48, נראים על פני השטח כגיבוב יפני שטותי של טראש וביזאר שניתן על פניו להסביר רק על ידי תפישות אסתטיות שונות לכאורה. האלמנט הזה מזכה אותם בסקרנות ויראלית בסיסית על תקן 'לראות כדי לא להאמין', אבל העומק התרבותי העשיר שמסתתר מאחורי הפופ היפני, כזה שפותח עולם שלם, גם אם לא תמיד מובן למערב, הוא אחד המרכיבים הנוספים שגורר עניין מיוחד ברשת והוא גם זה שמאריך את אותם חיי מדף וירטואליים עד לעצם היום הזה.
כך למשל תוכלו להבין את הרבדים התרבותיים ב-"Candy Candy", להיט נוסף של קיארי פמיו פמיו, ולא לבלבל אותם חלילה עם החלטות אסתטיות שרירותיות. בלוגים שונים (כמו זה למשל) מוקדשים לפענוח המעמיק הזה של ההקשרים שמאחורי המילים והתמונות בתרבות היפנית ושופכים אור נוסף על התופעה הכאילו-ריקה מתוכן. תמונה פשוטה של קיארי, לדוגמא, כשהיא רצה ברחוב עם לחם התלוי מפיה עלולה להיראות כעוד חלק ממפגן הביזאר היפני, כשבפועל מדובר בביטוי אנימה ("מיוקי-צ'אן בארץ הפלאות") המצביע על איחור (ולכן קיארי רצה עם ארוחת הבוקר בפה) ומכין את הצופה לשורה של דימויים מעולם האנימה המניעים את הסיפור כולו. משם והלאה תוכלו לצלול לעולם שלם של לינקים שייקחו אתכם אל הלא נודע.
אבל החוויה המעמיקה היא כאמור רק חלק ממכלול המרכיבים שהופך את הפופ היפני למצרך דיגיטלי אופטימלי. המימד הסאטירי שנוצר מחווית המפגש בין התרבויות הוא חלק נוסף בפאזל, שטופל במערכון המפורסם ב"סאטרדיי נייט לייב", הלועג לאימוץ התרבות היפנית כטרנד, או בגרסת הסלבס של "האח הגדול" בבריטניה, שהדגימה כיצד אפילו מודעות עצמית נפוחה, יכולה להיעלם ברגע מתוך הרצון לכבד תרבות זרה שאינך בקיא במרכיביה.
במובן זה, האימוץ הכולל של המערב את "Gangnam Style" כלהיט קיץ חוצה יבשות הוא מתבקש ובעקבות כך תוכלו לצפות בשלל סרטונים ויראליים סביב התופעה, כמו מצלמת הדאנס במשחק של הדודג'רס בלוס אנג'לס (כש-Psy בעצמו נוכח בקהל), גרסת המחווה של נלי פורטדו בהופעות, גרסת הפוני הקטן והאחרון שבהם, גרסת הקמע של קבוצת הפוטבול של אוניברסיטת אורגון.
כל הסרטונים הללו, ויראלים ויפים ככל שיהיו, מאמצים את התרבות החדשה כגימיק קליט. אבל התבוננות מעמיקה תוליד תובנות עמוקות עוד יותר וכך, בשיטוט קליל בבלוגים וצפייה בגרסה המתורגמת מטה תוכלו לגלות ש"גנגנם סטייל" הערסי הוא בעצם סאטירה עתירת משמעות על התנועה החומרנית השטחית שצומחת במחוז העשיר בסיאול. הבלוגרית הקוריאנית ג'יי קים (שגם תרגמה את המילים לאנגלית) מסבירה שהרצון של סיי לצאת עם בחורה ששותה כוס קפה היא לא עניין סתמי. היא למעשה התייחסות תרבותית לכינוי מבודח בקוריאה: "אשת משחת הסויה", אשה שאוכלת ארוחת צהריים ב-2 דולר, אבל קונה כוס קפה של סטארבקס ב-6 דולר, כלומר משקיעה יותר במותרות (כוס קפה בקוריאה נחשבת למותרות) מאשר בצרכים הבסיסיים. בגנגהם, על פי קים, נפתחו בתי קפה רבים שמהווים עבור תושבי גנגהם כמקום מפגש של לראות ולהיראות ושל צבירת סטטוס. "גנגנם סטייל" בא להציג את האמביוולנטיות של תושבי המקום ושל שאר התושבים בקוריאה שעיניהם נשואות בהערצה לסגנון החיים המזוייף הזה.
עבור המערב הראוותני, היכן שכוס קפה על הבוקר היא הכרח ולא מותרות, מדובר בשיר פופ קליט, הולם לקיץ, שאפשר לרקוד לצליליו את ריקוד הרכיבה המגוחך שהוא מציג. עבור הקוריאנים מדובר בקצת יותר מלהיט חולף, אלא בפרק נוסף בתרבות שמברכת סאטירה ופארודיה כחלק מהפופ המיינסטרימי שלה (1-0 לקוריאה). עבור הגולשים ברשת, ממזרח וממערב, מדובר בשער לעולם חדש ולא מוכר שמחבר, חתיכה אחרי חתיכה, ובמהירות הולכת וגוברת, בין קצוות העולם הממשי לכדי עולם וירטואלי אחד.
נערה גולשת: כל הטורים של הילית וולברג
משתגעים על הלהיט הקוריאני? ספרו לנו בפייסבוק