אמנון לוי עשה לרני רהב חיים קלים מדי ב"פנים אמיתיות"

מפתה ללגלג על רני רהב. יש בו איכות ליצנית, דיבור מתפנק, ומניירות עסיסיות שמדגדגות קומיקאים לחקות אותו, הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי כאילו (או שבאמת) הוא מנהל חיים כפולים של להיות רני רהב וליח"צן את רני רהב. מפתה לצחוק, אבל זה מפספס את הסכנה שלא לקחת ברצינות מה שיש לו איום פוטנציאלי. בסופו של תחקיר "פנים אמיתיות", הודה אמנון לוי שמרענן לראיין אדם כמו רני רהב, אדם שלא מתחמק, לא מפחד ולא נעלב מהשאלות הנוקבות שלו. האמנם לא מתחמק? האמנם לא מפחד? ואולי הצליח רהב לעבוד גם על אמנון לוי שנשאר משועשע מדי שלא בטובתו לאורך כל הכתבה שהוקדשה ליח"צן.

רהב הוא מה שקוראים לו במלעיל "טיפוס"; ככה, "טיפוס" בחיבה מבודחת. ל"טיפוסים" מותר כל מיני דברים שלאנשים אחרים לא – הם יכולים להיות צבעוניים, אקסטרווגנטיים, לא מקפידים על אמת, ומזגזגים מוסרית היכן שנתפוס אחרים, שאינם נהנים מאליבי ה"טיפוס", בקלקלתם. הזן הזה של המין האנושי נהנה מהספק; מחליקים להם, כי הם מספקים איזה עניין ובידור, כי הם מטפחים צד אישיותי אחד – למשל נדיבות אקססיבית, כמו במקרה של רהב שמחלק חמסות שילדים אוטיסטים יצרו או שעוני רולקס לעובדיו הנאמנים – ומסתירים צדדים אחרים.

גם אמנון לוי נשבה אמש בתדמית ה"טיפוס", למרות שלכאורה השתדל שלא. האם לוי מאמין לסחורה שרהב מוכר? או מדויק מזה לומר – עושה לה יחסי ציבור? רהב מומחה במקצוע שלו; מומחה עד כדי בעתה למי שנרתע מעטיפות נוצצות מדי. ורהב הצליח לעטוף עצמו בכל כך הרבה צלופן ומילים שאפילו לוי – עיתונאי עיקש ופקוח עיניים בדרך כלל – בחר לקחת את עסקת החבילה במין משיכת כתף שכאילו אומרת – נו, יש גרועים ממנו, לפחות הוא נחמד.

נכון, יש גרועים מרהב, כמובן, והוא אולי נחמד בדרכו המוקיונית. אבל זה עדיין לא אומר שלוי ו"פנים אמיתיות" ערכו את עבודתם נאמנה ומיצבו את האמירות של רהב בסדר החשיבות הראוי. רהב מתלטף עם דפני ליף מחד, ומחזיק בצי מכוניות פאר מאידך – כשלוי מעמת אותו עם הנקודה, רהב מזדעק כאילו הוכש – "כל אחד יכול להחליט על עצמו אם הוא עממי או לא". לא, האמת היא שלא. כדי להיות עממי, מה שזה לא יהיה בכלל, אינך יכול להחליט על עצמך שאתה "עממי" רק כי זה נשמע בסדר במציאות הישראלית המחורבנת של לא-סוגרים-את-החודש.

לוי התווכח, ואז התעייף. כל כך התעייף עד שבחר לסיים את הראיון עם האמירה הממוסמסת של רהב ש"כשאני קורא בעיתון שמישהו שרף את עצמו, זה אוכל לי את הלב". לרגע אפשר היה לחשוב שרהב הוא חיה פוליטית שמזדהה עם מיעוטים, אבל אז אפשר להיזכר למשל במשרד האקסטרווגנטי שלו, או במכוניות הפאר והנהג הצמוד, בקלילות שבה הוא עולה על מסוק כמו שאחרים עולים על מונית שירות. לא, אי אפשר הכל – יח"צ מצוין או לא – לפעמים צריך לבחור צד, ובמקרה הזה אם רני רהב אינו חלק מהפתרון הוא חלק מהבעיה; והתשוקה הביזארית, הפנינה רוזנבלואית, לרוץ לפוליטיקה היא מטרידה ומפחידה יותר מאשר כל דבר אחר.

רני רהב– שמאז ומעולם לא נראה היה שהחזיק בדעות פוליטיות או חברתיות משל עצמו, אלא ס?פח בקיום הסימביוטי שלו עם לקוחותיו את העמדות המשתלמות ביותר לכיסו באותו זמן נתון – מרגיש חופשי מספיק לומר שהוא מרגיש בשל להנהיג את ישראל. מצד אחד זה הגיוני כמו כל תרחיש אחר בפשיטת הרגל המוסרית והערכית של הפוליטיקה הישראלית. מצד שני – המחשבה שאמנון לוי עוד יכול להיות מי שריפד, אולי מבלי משים, את דרכו של רהב אל עמדת כוח חדשה, ראוי לה שתדיר שינה מעיניו, על שבמקום להתעקש בתקיפות עם היחצ"ן השאפתן, בחר לבזבז את הזמן על שאלות כמו "היית ילד כאפות?". במקרה הזה הכאפה בסופו של דבר תהיה על חשבוננו.

מה אתם חשבתם על "פנים אמיתיות" עם רני רהב? ספרו לנו בפייסבוק