בין אם אתם אמנים או שוחרי אמנות, אם אתם מחפשים מקום ליצור בו או דרך להתוודע ליצירה המקומית, עשרה סיורים מיוחדים במסגרת פסטיבל "אוהבים אמנות. עושים אמנות" שיתקיים בסוף השבוע הקרוב, בין 6-9 בספטמבר בתל אביב, ייקחו אתכם למוקדי האמנות האוונגרדיים והניסיוניים שיוצרים על בסיס יומיומי אמנות חדשנית. כל סיור יונחה על ידי אמן פעיל שיפגוש את הקבוצה, יסביר על עבודתו הפרטית, ויוביל את הקהל אל מספר מוקדי פעילות: מסטודיו פרטי של אמן ועד מקום לחזרות, סדנא, גלריה קטנה ועוד.
"המטרה היא לקחת אנשים למגוון מקומות שהקהל הרחב לא מגיע אליהם", מסביר רועי פביאן, מארגן הסיורים יחד עם הדס קידר, "מקומות של אמנות ניסיונית, אמנות שוליים, כאלה שמהווים משיכה לאמנים עצמם, דווקא בגלל שהם קטנים יותר ולא מתוקצבים על פי רוב. שם מנסים האמנים את כל העולה על רוחם מבלי שיבוא קהל לראות שואו מלוטש עם תאורה ותפאורה, כמו במגדלי השן דוגמת הקאמרי, סוזן דלל וכו'".
הסיורים עצמם לא באים לעשות הנחות לקהל ולפתות אותו בדברים נוחים לעיכול. "כמובן שאין לנו ציפייה שהציבור הרחב ימיר את העניין שלו במוזיאון תל אביב או בהיכל התרבות במקומות האלה, הם לא יחליפו אותם לעולם", מבהיר פביאן, "אבל אצלנו אפשר לבוא ולהיחשף למגוון דברים אמנותיים, חדשים וניסיוניים, שהם חוויה קצת יותר הרפתקנית במובן הזה. אנחנו מקווים שפעם בכמה זמן אולי ירצה קהל לראות את היצירות האלה, ויזכור את המקומות האלה". הנה הצצה לארבע מקומות כאלה שיופיעו במסלול הסיורים.
גלריה "החנות"
גלריה "החנות", ברחוב העליה 31, נפתחה בעקבות הצורך ליצור חלל לתיאטרון לא קונבנציונלי. מקימיה הם שחר מרום, אמן תיאטרון חפצים, ועודד ורטש, מוזיקאי ואמן פלסטי. יחד הם הרכיבו את ההצגה "הסיפורים המדהימים ביותר בעולם", שמועלית באנגלית ובעברית, ורצו למצוא לה בית. "לסטודיו היתה אפשרות להפוך לתיאטרון עבור ההצגה, אז החלטנו לעשות ממנו מקום ציבורי", מספר מרום, שחוגג את השנה השלישית לקיום המקום. "אנחנו נותנים במה לתחומי אמנות שלא בהכרח יש להם במה בעיר, אם במוזיקה ואם בתיאטרון".
במקום ישנה במה מיניאטורית באולם שמכיל 35 מקומות ישיבה ו-ויטרינות חיצוניות שפונות לרחוב ומשמשות חלל תצוגה. בקרוב מתכננים השניים ליצור את "פסטיבל ויטרינה", במסגרתו יישבו אנשים ברחוב ויצפו באמנות. "המקום מתהווה לאורך זמן בהתחשב בכסף שיש לנו בכיס באותו רגע", הוא מוסיף, "כל אובייקט שנוסף לו הוא חלק אורגני מהחלטה עיצובית שלנו, שהיא חוויה אסתטית לקהל, בשונה מאולמות תיאטרון נייטרלים, אם לא כעורים בהרבה מן המקרים".
מיקום הגלריה בדרום העיר, גם הוא לא מקרי. "רחוב העליה הוא רחוב די הארדקור, קונטרסט מעניין אסתטית. הוויטרינות חושפות את האמנות לקהל שלא צורך אותה בדרך כלל, מה שיוצר אמנות תקשורתית יותר. כמובן שיש לזה גם מחיר. אני מקווה שהעירייה תכיר בגלריה ותהפוך אותה למוסד תרבות שיצור עבודות מקור. אמנם אנחנו פרינג', אבל גם מחפשים שיתוף פעולה ולא בעיטה בממסד. זה האידיאל הנכון של עבודה במרחב ציבורי".
ספריית לוינסקי
בחלק מהמקומות היצירה משולבת במעורבות קהילתית וחברתית בעקבות מיקומם בשכונות הדרומיות של העיר או באזורי תעשייה, המעוררים השראה ומכילים חומרי גלם ייחודים ליצירה. בספריית לוינסקי, שנמצאת בגן לוינסקי בצמוד לתחנת משטרת ההגירה, הפן החברתי מאפיין את האמנות. הדס עפרת, מקים בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים שגם הקים את הספריה לפני כארבע שנים, ייסד אותה כחלק מתנועה אמנותית בשם "ארטים".
"התחלנו כצוות אמנות בינתחומי שכלל סופרים, אוצרים, ארכיטקטים ועוד. החלטנו להקים ספריה לקהילות הזרות בדרום העיר, שמכילה היום ספרים ב-16 שפות", מספר עפרת, "זוהי הספריה היחידה בישראל שהיא ללא מבנה, אלא בנויה משני ארונות זכוכית באמצע הגן, שהיו מוארים, אך לאור בקשת הפליטים החדשים שטרם מצאו בית וישנים בגן, הורדנו את התאורה שמפריעה להם לישון. ההחלטה היתה מתוך הנחת יסוד: תמיד כשאומרים 'פליט' או 'מהגר', מביאים שמיכות או אוכל. כיום, הישרדות רוחנית חשובה לא פחות".
עפרת טוען שהפעילות החברתית לא משרתת את האמנים ישירות ביצירותיהם, אך אין זה מן העניין. "כל אחד מאיתנו עושה את האמנות שלו, זה לא קשור. אבל כולנו הרגשנו צורך, כאמנים באמצע הדרך, להיכנס למשהו שלא היינו מודעים אליו, לעבודות שעל הגבול בין קהילה, חברה ואמנות".
האמנות, הנוכחת בעצם קיומה של הספריה, מקבל חיזוק מהעובדה שהספרים לא מסודרים לפי שפות, אם כי לפי רגשות. "בעמוד האחרון של כל ספר יש מדבקה בשפה של הספר ששואלת איזה רגש עלה בך בזמן הקריאה", מסביר עפרת, "כך הוא מקבל מיד פס צבע על גב הספר. בעתיד אנחנו רואים זאת כמשחק צבעים, כשהספר ילך למיקום לפי הרגש. זה ביטוי של ראש של אמנים שחושב אחרת. זה לא מעשה אמנות פר אקסלנס, אלא חיבור בין מציאות קהילתית לראש אמנותי. אני אישית הרבה יותר מעורב חברתית באמנות שלי, אז אולי בדיעבד המקום כן עשה את שלו עלי".
דפוס רשת בבעלי המלאכה
את המרכז לדפוס רשת הקימו שגיא אשין, בוגר בצלאל, ויעקב בן כהן, בוגר ויצ"ו חיפה. המקום, שנמצא ברחוב י.ל. פרץ 15, גם הוא בדרום העיר, מורכב משתי קומות שהן השילוב המושלם: התחתונה היא סדנא בה מעבירים קורסים ומארחים אמנים ומעצבים, והעליונה היא גלריה, "הפנים שלנו", על פי אשין. "זה חלון הראווה של כל מי שבא לשאול מה זה, ובאמצעותו מקבל איזה שהוא אינפוט ויזואלי של מה שהולך כאן".
"דפוס הוא עולם מאוד גדול שהתחיל בזמן האדם הקדמון, מטביעות ידיים על מערות", מסביר אשין, "דפוס רשת הוא טכניקה שהופיעה לראשונה בתחילת המאה העשרים, בצורה הנוכחית שלה. אנחנו מפתחים דימויים אל הרשת שהיא בעצם השבלונה, ודרכה מובילים אותה אל הנייר. באים אלינו מעצבים, מאיירים, אמנים פלסטיים, וכאלה שאנחנו מזמינים כדי ללמד אותם את הטכניקה. כל מי שרוצה ללמוד יכול לבוא ללמוד, החל מתלמידי תיכון ואפילו פנסיונרים שעושים את זה. יש אמנים רבים שמכירים, למשל, רק את אנדי וורהול, ולא עסקו בזה אפילו בלימודים".
אט אט מאגדים השניים קהל המורכב מחובבים ומאמנים מקצועיים. "כדי לבנות קהל פשוט יורים לכל הכיוונים, מנסים לעשות את זה יותר מוכר בכללים שנמצאים מסביב", אומר אשין, "למשל, כולם אוהבים חולצות מודפסות, אז יצרנו חולצות וסדנת חולצות, כדי שיבואו ויראו איך עושים ומה זו הטכניקה הזו. אנחנו מלמדים דפוס רשת שמיועד למעצבים ולמאיירים, ובאוריינטציה של טקסטיל, יש לנו קורס שמתמקד בטכניקות טקסטיל וגם קורס כריכת ספרים ידני, שאנחנו הראשונים בארץ שיצרנו. זה ידע משלים חשוב למי שמדפיס או יוצר ורוצה לעשות לעצמו ספר אמן".
"לא יודע אם הייתי מסתדר במקום אחר מבחינת עבודה", מסכם אשין את עבודתו כאמן במקום, "המקום הוא סיפור גדול מבחינתי, אני רואה בו הרבה מהזהות שלי. הוא יחיד במינו בארץ, בפורמט הזה, וזה די קשה, כי לא יודעים איך לאכול אותנו מבחינת סיווגים רשמיים של כל מיני מוסדות, גופים עירוניים וכו'. אין ספק שאנחנו צריכים ליצור לעצמנו שוק, כי הדבר הזה לא היה זמין לקהל הרבה מאוד זמן".
בית בנימיני
בית בנימיני, אולי המוכר ביותר מכל המוסדות עד כה, נפתח אמנם לפני כשנה, אך מאגד בתוכו עולם שלם עם דינמיקה פנימית עשירה: עולם הקרמיקה. המוסד, שהוקם ברחוב העמל 17 בתל אביב, בקריית המלאכה ובסמוך למוסדות אמנות אחרים כמו מכון שפילמן לצילום, מכיל גלריה וסדנא בה אפשר ללמוד וליצור, חובבים ומקצוענים גם יחד ובשילוב כתות אמן מרחבי העולם. המקום מציע ספריה, גג רחב ידיים המשמש לאירועים שונים ואווירה ביתית.
"הכל התחיל בעקבות תרומה שקבלנו מהזוג בנימיני שחי בתל אביב", מספרת מרסל קליין, מנהלת המקום, "השניים עבדו בתור קרמיקאים בסטודיו שלהם בבית, מקום עליה לרגל להרבה אמנים, שם התחלתי ללמוד אני בעצמי. לאחר מותם מכרנו את הבית שלהם, קנינו את הנכס בקריית המלאכה ויצרנו מרכז ארצי לקרמיקה". בדומה לדפוס רשת, גם קרמיקה היא תחום בעייתי. "תחום שלא תמיד זוכה לפרסום או לבמה", אומרת קליין, "אך בזכות המקום והמיקום, כל האזור זוכה. כך אנחנו מרגישים חלק מכל מה שקורה בתל אביב מבחינה אמנותית, מדובר במקום תוסס של אמנות. אני מרגישה שאנחנו תורמים בעצם זה שאנחנו שם, וגם נתרמים".
במסגרת הסיור, תפתח הגלריה שכעת מציגה את התערוכה "חמור" העוסקת במיקום הקרמיקה באמנות העכשווית. גם הסדנא פתוחה, ובכל שעה עגולה תתקיים הדגמה על אבניים, כשבסוף הפסטיבל ייבנה אובייקט רחב מכל התוצרים. "יש משהו באווירה של המקום שהוא מאוד מזמין, מעבר לסתם גלריה, נעים לשהות בו", מסכמת קליין, "כל הצדדים נהנים מזה, מי שלומד ומי שמציג, בעוד הקהל נהנה מכל העולמות. יש לנו אפילו חנות קטנה בה אנחנו מוכרים קרמיקה, מתוך ניסיון להקיף את הנושא מכל הכיוונים".
תיקחו חלק באירועי "אוהבים אמנות. עושים אמנות"? שתפו אותנו בפייסבוק
אירועי "אוהבים אמנות. עושים אמנות" בפייסבוק