כל הצרות בטלוויזיה הישראלית שצריך לפתור עד אחרי החגים

כשזכה ג'קי מנחם ב"אח הגדול" ונעלם במהירות המתבקשת מעל פני מסך הטלוויזיה, החלה לחלחל בקרב הצופים תחושה מחודשת של אמון. הנה, הגיע הבחור הרפה, שבקושי הצליח לחבר משפט אל פסגת הריאליטי הנצפה ביותר במדינה, ולמרות זאת, התפייד מהתודעה, כפי שהגיע לו.

אבל קברניטי קשת, שהשכילו אז להבין שלא כל פליט ריאליטי ששרד את הקונגלומרט של קופרמן-זק יכול להיות מגיש טלוויזיה, שכחו את הכל בסוף העונה האחרונה עם קותי סבג. אולי היתה זו פרשת הכדורים שעירפלה את מחשבתם וגרמה להם לתת תוכנית שכל כולה זועק חלטורה זולה, לאדם שמקומו לא בטלוויזיה. אבל הרי אלה אותם אנשים שיצרו את ערוץ 24 בתצורתו הנוכחית – וגם מקומו לא בטלוויזיה. אז קחו את החגים לחשוב על מה שעשיתם וטפלו בזה.

אם אחזקת רשות השידור היתה נזללת באופן דיסקרטי מהמסים הכלליים שאנו משלמים למדינה, עוד אפשר היה להבליג – בקושי – על החוצפה שבהכרחת אזרח לתמוך בקיומו של ערוץ שבדרך כלל אין מה לראות בו. אבל כל ההתנהלות הנכלולית והמעצבנת של גביית האגרה, הכוללת את סדרת הפרסומות שנועדו לגרום לנו לשלם אותה, אבל למעשה מעודדות את הצופה להטיח עצם קהה במסך הפרטי שלו, היא כזו שמעוררת סלידה ותרעומת. שיטת "מצליח" שגובה רק ממי שרשות השידור הצליחה לצוד ולתקוע בו את טופריה, ההלשנה של רשתות מוצרי החשמל על מי רכש טלוויזיה ומתי, וניסיונות הסרק להוריד מהגב את ההוצאה לפועל גם למי שכבר אין טלוויזיה מאז שידורי האנטימחיקון, בלתי נסבלים.

ערוץ 1 לא מוכיח עצמו כערוץ ראוי אחזקה כבר שני עשורים לפחות, ואין שום סיבה שברוח העיקרון הקומוניסטי הלא רלבנטי נמשיך לממן אותו – לטיפולכם המהיר נודה.

ערוץ 10 כבר עמד בפני מוות פתאומי בינואר 2012 במלאת עשור לפעילותו, כמו גם ב-2009, ובעצם התמודד עם בשורות מוקדמות על מותו כבר מ-2007. בכל אותם מקרים הצליח הערוץ לגאול עצמו מפי השאול, אבל לזמן שאו?ל כפי שהסתבר. עכשיו שוב מתנדנד הערוץ המסחרי בין להיות ולחדול, וכדי שלא למצוא עצמו בעוד חצי שנה באותו המקום בדיוק, חייבים ליצור פלטפורמה יציבה מספיק שתיתן מענה חד משמעי.

ההבדל המשמעותי בין ערוץ 10 של לפני חמש שנים ובין ערוץ 10 של 2012, הוא שהוא הצליח לבנות עצמו מחדש כערוץ שלא רק עובדיו מקבלי המשכורות צריכים להילחם על קיומו. ערוץ 10 נתן פייט לא מבוטל לשגעת הריאליטי שערוץ 2 על שתי זכייניותיו נכנס אליו, הפיק כמה דרמות מקוריות לא רעות בכלל – האחרונה שבהן היא "אלנבי", וככלל – אם לא היה נאבק על כל נשימה אחרונה היה מצליח לתפקד טוב יותר. בעידן של פריסת חובות לכל טייקון, בתקופה שבה סגירת ערוץ משמעה שיהיו מאות משפחות שלא יצליחו לשלם שכר דירה או לקנות מטרנה, ואפילו בחישוב כלכלי קר שלפיו לשלם דמי אבטלה יהיה יקר יותר מלספוג את ההשקעה בשיקום הערוץ– צריך להציל את ערוץ 10.

אנשים שלא מאמינים בקסמים ומתמודדים עם העובדה שתוכניות טלוויזיה כמו "מי יפיל את המאסטר" ו"פסיכו" בכלל משודרות על המסך, ועוד בפריים טיים, עשויים לחשוב שקסמים זה עניין של ילדים - מזוודות פלסטיק עם כל מיני טריקים מטופשים שאפשר למצוא בכל חנות צעצועים. לעזאזל, עצם הקיום של תכנים כאלה בלוח השידורים בשנת 2012 מעורר חשד שמישהו לקח קורס במאגיה שחורה, אחרת אין דרך להסביר את הקללה הזו.

מי שרוצה לראות קוסם יזמין אחד ליום ההולדת של הבן שלו. הניינטיז נגמרו מזמן ואין וצריך לשלוף משהו הרבה יותר מרשים מהכובע כדי להרשים אותנו. כדי להתלהב מחזות אוואנגרדית (כן, אתה - מקס מייבן) כבר יש לנו את ליידי גאגא. אם יש קוסם בקהל, נשמח אם יעשה את ההוקוס פוקוס שלו ויעלים את השטויות האלה מהמסך.

להפנות אצבעות מאשימות זה לא תמיד מנומס, אבל לפעמים אין ברירה. בשנה האחרונה עלו לאוויר שתי קומדיות מבטיחות לכאורה, "סברי מרנן" (רשת) ועיבוד מקומי ל"נשואים פלוס" (קשת). שתיהן, כבר על הפרק הראשון, התגלו כפלופ. צפייה מתמשכת בהן, באדיקות או באקראי, גילתה שזה לא שהן לא מצחיקות בקרב קהלים מסוימים (נניח, הפוצים האלה שמתעקשים ליהנות מהומור חד, מרענן ועדכני) - חוסר היכולת שלהן להצחיק פונה לכלל האוכלוסיה.

ספק רב אם מישהו באמת מצפה שבשנים הקרובות יפיקו פה "משפחה מודרנית" או "רוק 30", לא צריך לנסות להשוות, אלא רק למצוא את הזווית הישראלית המקורית. לפי הסטנדרטים הנוכחיים, נראה שישראליות נעה בין קבלת שבת לבין ליאור אשכנזי מגלם אדם שלא בא לכם לשבת לידו באוטובוס, אפילו שהוא אמור להיות אל באנדי. במצב הנוכחי, הבדיחה היא לא עבור ישראלים, היא עליהם.

מה אתם הייתם משנים בטלוויזיה הישראלית? שתפו אותנו בפייסבוק