נפלו בעריכה: אל תרצו לנו על פוריות בפאבים

הפשיטה על פאבים כדי לעודד נשים לעשות שימוש ברחם שלהן היא חצופה, ולמה באמת אנחנו אובססיביים לשאנון דוהרטי: דברים שאסור היה לפספס השבוע

לילך וולך
07/09/2012

תעיפו את הטלפיים שלכם מהרחם שלנו

ביום ד' האחרון, בברים שונים בתל אביב, נשלחו מומחי פוריות לפשוט על הנשים המבלות ולהסביר להן שהן מוכרחות להתעשת ולאכלס את הרחם שלהן – זה כבר שם, לא תשתמשי? אחד מבעלי הברים שביד רחבה איפשר לקרקס הביציות המעופפות הזה להתקיים במקום שלכאורה מתייחס לנשים כאל מבקרות רצויות, גם צוטט בזמן תל אביב כמי שאומר: "אני חושב שחשוב להעלות את רמת המודעות לאישה התל אביבית שמחפשת בעיקר לעשות שורות בשירותים של ברים, לשכב עם גברים ולקום בבוקר לעבודה". האין זה משעשע לקבל עצות על רמת מודעות ממי שבו זמנית יורה לעצמו ברגל, וממצב את עצמו כדושבאג שלא ראוי לכסף של הלקוחות שלו?

נניח שכוונותיו של ארגון איל"ה - האגודה הישראלית לחקר הפוריות, טהורות ואינפורמטיביות הן. עדיין, אין בזה הצדקה להתפרץ אל הפנאי הנדיר של האישה התל אביבית המבלה, ומוכרחות להיות דרכים פחות פולשניות מלדחוף את היד לרחם של זרות ולהתייחס אליהן כאל מיידעלע מבולבלות. בשביל הבעות דעות לא רלבנטיות על מתי ואיך ואם בכלל יבחרו נשים להביא ילדים לעולם יש את שולחן החגים המתקרבים; ודודות מציקניות שדווקא ישמחו לעדכן במאמר האחרון על פוריות יש לכולן.

פאב. ShutterStock
מה שבא לנו, עם מי שבא לנו ומתי שבא לנו(צילום: ShutterStock)

בכל העולם המערבי עולה הגיל הממוצע של הנשים בהריונן הראשון, ביחס ישיר לרמת ההשכלה וההכנסה שלהן. כלומר, מצדו השני של המטבע – ריבוי ילדים והריונות בגילאים צעירים מקושרים סטטיסטית יותר יותר ויותר לעוני ונחשלות. לפי מחקרים, באירלנד, הולנד, ספרד ואיטליה הגיל הממוצע של נשים יולדות היה מעל 30 כבר באמצע שנות התשעים, לעומת מדינות מזרח אירופה, המפגרות יותר כלכלית וסוציאלית – בה הילודה היא בגיל ממוצע צעיר יותר.

בישראל, שנמצאת על קו התפר בין המערב לעולם שלישי – בכל הנוגע לכלכלה, מגמות סוציאליות ועירוב דת במדינה – הכלל עדיין מתייחס לרחם הנשי היהודי כאל מחסן נשק פוטנציאלי, כזה שנועד לתת פייט לאיום הדמוגרפי, כזה שמגדל את עתודות החיילים. את הפסיכוזה הזו נשות ישראל לא מוכרחות לחלוק עם מי שמעודד ילודה אבל לא מקדיש דקת מחשבה לחינוך, בריאות הגוף והנפש, כלכלתם ואושרם של התינוקות הפוטנציאליים שכל כך מעודדים לכאורה את קיומם. אם יש משהו שהחיים הבוגרים בישראל לימדו אותנו, הוא לא להזדרז להביא עוד אדם אל המציאות שבה אנחנו חיים – וכשהיא תשתנה, נשקול בעצמנו אם ומתי לממש את הזכות שלנו לילודה; עד אז נעשה עם הפנאי והגוף שלנו מה שבא לנו, עם מי שבא לנו ומתי שבא לנו.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על שאנון דוהרטי

האובססיה המשעשעת והכמעט נוגעת ללב עם הגעתה של שאנון דוהרטי (הלא היא ברנדה וולש מ"בוורלי הילס 90210"), לארץ, והעניין המוגזם והמופרך בפריחה המאוחרת של הרומן האמיתי הנרקם בין דילן לקלי – ג'ני גארת' ולוק פרי, מעידים עלינו הרבה יותר מעליהם. המקום המיתולוגי החמים באופן נטול פרופורציה שהקהל הישראלי שומר בלב לברנדון, ברנדה, קלי, דילן והפיץ' פיט, נוגע בעיקר לעובדה שהתיכוניסטים (הקשישים משהו למראה) של תיכון בוורלי הילס הביאו איתם בתחילת שנות התשעים ניחוח חו"לי לישראל שכמוהו עוד לא היה כאן עד אז.

עוד בוואלה!

צפו: בנתיבות מצאו את הנוסחה למשיכת זוגות צעירים. וזה עובד

בשיתוף עיריית נתיבות
אומג! אומג! ברנדה אוכלת בראוניז! שאנון דוהרטי(צילום: ניר פקין)

ברנדה וקלי הגיעו יחד עם ההתחלה המהוססת של הטלוויזיה בכבלים לישראל, לא הרבה לאחר מכן נפתח הסניף הראשון של מקדונלדס – ניצני האשליה של היות ישראל המדינה ה-51 של יונייטד סטייט אוף אמריקה, נזרעה בתודעה והתחילה להתפרע כאילו זכינו כולנו בהגרלת הגרין קארד. בזמן שאותנו הלבישו בג'ינס "טופר" ובטישרט עם הדפסים זרחניים מעוררי אפילפסיה, בוואלי של בוורלי הילס לבנים היו גווני שמש בשיער, והבנות הידסו על עקבי סטילטו ונשאו את התיק הנשי שלהן ביד, ולא ילקוט-גב-בשתי-רצועות-כדי-שלא –יהיה-לך-עקמת. מי לא היה מחליף איתם?

הצרות של ברנדון-ברנדה-דונה-קלי-דילן היו מופרכות ואיומות ונוראיות ובו זמנית קסומות ובזוקות אבק כוכבים – הלוואי ואנחנו היינו יכולות כולנו להיות בולמיות, עם חשד להריון לא רצוי, שבטעות אולי ירינו באבא שלנו, ועדיין לצאת מזה עם פן מקלות עשוי ללא רבב. כן, "בברלי הילס 90210" השפיעה עלינו הרבה יותר ממה שהיא היתה אמורה, ובטח הרבה יותר מכל סדרת נעורים שמגיעה היום כאחת מתוך שטף גל הסדרות שאפילו לא צריך לחכות שירכשו אותן הזכייניות. היא נהנתה מבלעדיות שקיבעה אותה כאייקונית וצרבה את חותמה עמוק בתאי הזיכרון הקולקטיבי של מי שצרך אותה בזמן אמת, וכשמדברים על הכוח של שיחות ברזייה, מדברים על ההשפעה שהיתה לה על ילדי ישראל שהתבגרו בניינטיז. אז כשאנחנו עוקבים בחמדה אחרי כל צעד של ברנדה בארץ ישראל, או אחרי הרומן המשעשע בין דילן לקלי, אנחנו עושים את זה מתוך געגוע נוסטלגי – אליהם, אבל גם אל מי שאנחנו היינו אז.

יש לכם רגשות לשאנון דוהרטי? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully