למה אין תוכניות מוקדשות לחגים על המסך הישראלי?

אנחנו אוחזים עשרות דימויים של חגים נוצריים, בעיקר באופן האמריקאי שבו מציינים אותם, ובעיקר בזכות הטלוויזיה והקולנוע שעושים בהם שימוש פזרני. כמעט בכל סדרה אמריקאית, בשלב כזה או אחר, יצוץ עץ חג מולד, תרנגול הודו צלוי של חג ההודיה, לבבות שוקולד וורדים אדומים של וולנטיינ'ז וברביקיו מסורתי של ה-4 ביולי. זה נראה לנו כמו חלק אינטגרלי של התרבות האמריקאית שאנחנו לא עוצרים לתהות על זה בכלל; פשוט מאמצים ומתייגים אותם כמו עוד סממנים תרבותיים אייקוניים - כמו דונאטס, קו הרקיע של מנהטן, נשף הפרום, התמזמזות בקולנוע דרייב אין, דיינרים של פנקייקס ובייקון.

ככל שיותר ברור מאליו שכל סדרה אמריקאית ממוצעת תערוך ספיישלים לכבוד חג המולד, הלואין, חג ההודיה, וולנטיינ'ז וכיוב'; ככל שמקומם של החגים האלו מובטח ומשוריין בלוח השידורים שתואם את לוח השנה – כך בולט יותר חסרונם של החגים היהודיים בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית. משונה שבכל ההתעסקות העצמית האובססיבית של הישראלים, הגלים של פירוק ובנייה מחדש של הזהות היהודית והישראלית, והחיבה המוגזמת לעיסוק במבנים משפחתיים, דווקא מקומם של החגים לא נמצא על המסך הישראלי כמעט בכלל.

להוציא את "לילסדה" – סרטו המוערך והמוצלח של שמי זרחין מ-1995, שעסק במפגיע בליל סדר אחד שמשבש את הסדר הטוב במשפחה ישראלית, וזכה לשם המאונגלז והקולע "Passover Fever" – מרבית העיסוק בחגי ישראל שמור לסרטים דוקומנטריים מדכדכים, כמו "בלוז לחג" מ-2006 של אורנה בן דור, שבחן שלוש משפחות שונות שמתמודדות עם החרדה, הציפיות, והאנטי קליימקס הצפוי של חגיגת חג הפסח. שאר העיסוק של התרבות הישראלית בחגים השונים שמור למסכי רקע חגיגיים לכאורה, וזולים-תמיד במראיתם שזכייניות השידור מצמידות לחול המועד של החגים השונים; לספיישלים טלוויזיוניים שמערבבים ביד קלה על הדק התוכן בין תורה, טקסטים יהודיים, ישראליו?ת ומסורת לייט; ולפרקים מוקדשי נושא בתוכניות הילדים הישראליות.

הלאקונה הבוטה כמעט של חגי ישראל על המסך הקטן, מעלה את השאלה כמה פעמים עוד ישודר הפרק משנות השמונים של "פרפר נחמד" המוקדש לחגי תשרי ושמעלה מהאוב כל שנה את תלתליו של ניסים גרמה ואת עפרה חזה זכת המראה והקול; כמו גם מחדדת את התהייה למה הטלוויזיה הגרועה והלעוסה ביותר היא זו שמרימה את ראשה האפרורי בערבם של כל החגים. מלבד מרתוני תוכניות בישול ועיצוב שתפקידן להכניס להיפר וונטילציה את נשות ישראל – כן, עדיין נשות ישראל – שטורחות על שימור התפקיד המסורתי של בישול ועריכת השולחן, ורכישת ואזות דקורטיביות כמתנת חג לחמות, המסך הטלוויזיוני עובר לדום שתיקה של שידורים טחונים של קלאסיקות ישראליות מתרפקות על עצמן.

מצד אחד – מתבקש לשאול למה לנו לא מגיע. מה פשר ההתעלמות הצורבת ממה שהוא בחיים "האמיתיים" מקור דרמטי, קומי וטרגי בלתי נלאה לאינטרקציות בין אנושיות, ומי אם לא המסך הקטן יחזק לנו את תחושת הכולנו באותה קלחת, אבל סוף טוב הכל – פרט לעצירות ההאבסה העצמית המסורתית – טוב. התשובות אגב הן פרוזאיות בדרך כלל – לוחות השידורים הישראליים אמינים בערך כמו הכלכלה היוונית, אין לדעת בביטחון מתי ישודר פרק בסדרה ואם ישודר האם לא יופרע במהדורת חדשות מתפרצת, ואם ישודר ולא יקרה שום אסון – מי יצפה בו בכלל? הרי כולם עסוקים בטקסי החג ובניהול ויכוחים פוליטיים עד שמישהו יאמר – טוב, מאוחר והילדים כבר מנקרים.

ונניח שכבר יופקו פרקים טלוויזיוניים ישראליים שמציינים, ומחזקים את המימטיקה של החגים היהודיים. ונניח שיהיה מי שיצפה בהם – מישהו באמת רוצה בהם בכלל? מה בין הזוהר והאלגנטיות של עץ חג מולד מקושט נורות ומלאכים, עמוס מתנות באריזות מנצנצות ובין קניידעלעך? איזה קו מחשבתי ואסתטי מחבר בין ההפקות המוקפדות ועתירות המחשבה של הלואין ובין הפרוזאיות הלואו-טקית של פורים? אז אנחנו סבלנו יותר, זה בטוח. פרעו בנו, טבחו בנו, הקיזו דמנו ויכולנו להם. אבל יש מישהו שבאמת חסר לו ספיישל סוכות על המסך? לא באמת.

איזה חג ישראלי הייתם רוצים לראות בספיישל טלוויזיוני? ספרו לנו בפייסבוק