פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" - קריאת חובה לכל אדם

      "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" של דיוויד פוסטר וואלאס מפרק לגורמים שיט תענוגות וחושף את הבעיה שהיא העולם המערבי - וזה מצחיק ומחריד ונפלא

      מסאי וסופר נשלח למשימה כיפית מטעם העיתון (הארפר'ס מגזין, במקרה הזה)- מהסוג שעיתונאים עניים רק חולמים עליה והיא ניתנת במשורה, כבונוס נדיר, כתחליף לטפיחה על השכם או העלאה קטנטנה במשכורת - שיט תענוגות פזרני בן שבוע בספינת פאר מהסוג שרובנו רואים רק בסרטים אמריקאים, ושמי שיוצא אליו, בעיקר, הוא אמריקאים אמידים ושמנמנים. הוא חוזר עם מסמך בן 120 עמודים, משובץ 149 הערות שוליים לא שוליות; כתב אישום נוקב ומצחיק, ומדכא וצלול ומייאש. למסאי ולסופר הזה קראו דיוויד פוסטר וואלאס, כמובן. רק הוא יכול היה לקחת את המשימה הזו שהוגשה לו כמו זוג כפפות עור מבהיקות, ריחניות ומושלמות, ולהפוך אותן מבפנים החוצה – להצביע על כל התיפורים הלא אחידים, על חוסר השלמות המתחזה לשלמות, על שאריות הדם הדבוקות בהן, על הקורבן שהקריבו בשבילן.

      פוסטר וואלאס מפרק את חוויית השיט עד לגורמים הקטנים ביותר שלה – מהרכב הסגסוגת המדויק של ידיות המתכת בתא 1009 שהוקצה לו בספינה ועד למבנה מערכת הביוב המופעלת בוואקום שמותקנת בכל חדרי השירותים. אם זה נשמע טרחני, הרי שזה מפני שהמשמעות אף פעם אינה נמצאת בפרטים, והעיקר הוא בדרך התיאור – התיאורים של פוסטר וואלאס הם אמנם מדוקדקים עד רמת הפרעת OCD, אבל גם מצחיקים ומלאי חיים, ואיכשהו מהדהדים עם איזו תשוקה של מי שלא היה שם לדעת בדיוק איך זה כשאתה שם.

      התיעוד המפורט של ספינת "זנית" (שתיכף ומיד, ולאורך כל המסה זוכה לכינוי המלגלג "נדיר", בהיותו ההיפוך הגמור; זנית – הנקודה הגבוהה ביותר ברקיע, נדיר – הנקודה הנמוכה מכולן), הופך בשלב מסוים לעיקר החוויה של דיוויד פוסטר וואלאס. אין פרט שהוא לא מתייחס אליו, וכל פסקה כמעט זוכה להערת שוליים המאירה ומעבה אותה לכשעצמה. התיעוד הוא המעשה החתרני שפוסטר וואלאס עורך כתגובת נגד לשיט – ולא מתוך כפיות טובה על המשימה שנשלח אליה, אלא מתוך צורך דוח?ק לייצר חווית התפכחות לצרכנים-בפוטנציה ולקוראים שלו. במובן מסוים מחליט פוסטר וואלאס לייצר מניפסט מתחרה לחוברת הכרום הפרסומית הפתיינית שחברת הספנות – כמו כל חברת ספנות באשר היא, בכל מקום בעולם – מנפיקה ומחלקת כדי לצוד לעצמה לקוחות פוטנציאליים. מה שלברו?שו?ר עם כמה משפטים עילגים ותמונות פוטושופ מבהיקות-מדי, קל לעשות בשני עמודים, לפוסטר וואלאס נדרשים כל העמודים הצפופים והערות השוליים כדי לנטרל ולו חלק מהסוגסטיה ההיפנוטית פרסומית הזו.

      משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם מאת דיוויד פוסטר וואלאס (יח"צ)
      אל תבלבלו בין אירוניה לציניות. כריכת הספר "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" (צילום: יח"צ)

      אפשר לחשוד בפוסטר וואלאס שהוא מתעקש לסבול – הפינוק המוטרף של שיט התענוגות מגרה את קצות עצביו; ההאבסה הבלתי נגמרת במזון המובחר ביותר מעורר בו קבס; הרצון המובן לכשעצמו לחופשה מהיומיום בתנאים שהיומיום לא מספק, הופך בעיניו למפגן של ייאוש ומלחמה אבודה מראש בעובדה שאין מי מאיתנו שהוא בן אלמוות. אפשר לחשוד, אבל אסור לטעות – האירוניה שבה פוסטר וואלאס ניגש לדבר הכיפי-לכאורה היא רק ציפוי של מי שקולל בנפש רגישה מדי, ובעיני נץ חודרות לכל מה שנוגע בניצול המשאבים האנושיים של האחר. בכלל - כדאי לקרוא את פוסטר וואלאס רק כדי לעמוד על ההבחן שבין אירוניה לציניות, ולראות עד כמה האירוניה שלו מלאת חמלה, וכמה ה"מוכרחים להיות שמח" של ספינות פאר הוא ציני לכשעצמו.

      פוסטר וואלאס יוצא כנגד ההסכמה לפרספקטיבת חיים שממרכזת נוחות וקלות דעת. ה"נדיר" נוחה עד טמטום והקהיית חושים, היא מעודדת עצלות מחשבתית ופיזית, היא כמעט רודה בך כדי שתירגע ותיהנה, ומתקוממת כאשר מתעוררת בך התחושה שמשהו מכל זה לא בסדר. המחשבה שזה לא בסדר היא לא האשמה האוטומטית של מי שצריך שיהיה לו קשה בחיים כדי לחוש משמעות; זו התחושה הסבירה שכל אדם-צרכן צריך לגלגל במוחו מפעם לפעם כדי שלא יתבהם וייאבד את חוש הביקורת הבריא. פוסטר וואלאס, עם הנטייה הנדירה שלו לרגישות וחמלה חרד מהמשמעת הספרטנית שמוטלת על צוות הספינה, ומזהה את הצייתנות והחייכנות המתוחה של המלצרים, החדרניות, וצוות הבידור עם הפחד הממשי שמניע אנשי שירות. הוא נרתע, ובצדק גמור, מהקלות שבה שותפיו הרבים מכבים את החלק במוחם שאחראי לביקורת ואוטמים את עצמם לכל דבר שעשוי לקלקל להם את האשליה.

      דיוויד פוסטר וואלאס מקריא מ"Getting Away from Pretty Much Being Away From it All" ומ"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם"

      מה ש"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" עושה הוא לא לדבר על בעיות של העולם המערבי, אלא לנסח את הבעיה שהיא העולם המערבי. פוסטר וואלאס לא מסתפק בלהשתכשך באשמה שבעה של אלו שגורלם שפר עליהם, ומחליטים על פעולה סמלית משככת נקיפות מצפון; הוא לא מסוגל לגייס אפילו את מידת הצביעות הקטנה והיומיומית הזו. במקום זאת הוא כתב את "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" – מסמך על-זמני (שנכתב ב-1995, שלוש עשרה שנים לפני ששלח יד בנפשו), שמתאר באופן מופשט יותר את הטיטאניק התרבותי שאנו חיים עליו – בלתי מודעים לזה שבזמן שהתזמורת מנגנת והקוויאר מוגש בשפע, פנינו מועדות אל תוך קרחון מטאפורי שיטביע את כולנו.

      "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" / דיוויד פוסטר וואלאס, בתרגומה (המבריק) של אלינוער ברגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים, 119 עמודים