תרבות: "הישרדות" חזרה מאי המתים

העונה האחרונה של "הישרדות", השישית בישראל והראשונה בגרסת ה-VIP, היתה הפתעה מוחלטת. כשנראה ששום דבר חוץ ממהדורת החדשות לא יוציא את ערוץ 10 מהשיממון בו שקע, הגיעה העונה הזו, שמועד עלייתה נדחה כבר פעם אחת בסיבוב הצרות הקודם שהעמיד את הערוץ בפני סכנת סגירה. בעוד שהצלחה הדרגתית היא לרוב מובנת מאליה, ב"הישרדות" השנה אירע ההיפך הגמור - אחרי כמה עונות כושלות שדשדשו ברייטינג והוציאו מתוכן פיינליסטים שאף אחד לא באמת זוכר, הפעם הצליחו בערוץ ובחברת ההפקה להגיש תוכנית ריאליטי מסעירה, מדבקת ועשויה היטב - כזו שלא רק ריתקה את הצופים פעמיים בשבוע, אלא גם עקפה את ערוץ 2 ברייטינג והשאירה את הצפייה ב"רוקדים עם כוכבים" עבור אנשים שלא אוהבים להשתתף בשיחות ברזיה.

הקולנוע הישראלי עסק בדת לא פעם בשנים האחרונות, אבל זה תמיד היה סרט פה, סרט שם. בתשע"ב, לעומת זאת, כבר מדובר בתופעה. שתיים מן היצירות הקולנועיות הבולטות השנה ואלה שהצליחו הכי הרבה בזירה הבינלאומית, עסקו בנושא – "למלא את החלל" של רמה בורשטיין על קהילה חרדית בתל אביב ו"המשגיחים" של מני יעיש על כפייה דתית בשכונה בת-ימית. אין שום דבר מלאכותי בעיסוק של הקולנוע הישראלי ביהדות. להפך, זו התפתחות אורגנית, מתבקשת ואותנטית. חלק ניכר מן העוצמה האמנותית של הוליווד הגיעה מן המקורות הנוצריים שלה, והשראה דתית כזו תמיד חסרה כאן. נכון שאין שום דבר רע בקצת סרטים אתאיסטיים וניהיליסטיים, אבל גם אין שום דבר רע בקצת סרטים מלאי אמונה. מגמת העלייה שמסמלים "למלא את החלל" ו"המשגיחים" החדירה חסד לקולנוע הישראלי, ולכן אפשר רק לקוות שתימשך – ואמרו אמן.

גם ליהוק של כוכבים כחולים-לבנים להפקות הוליוודיות אינו דבר חדש, אך מזמן לא ראינו שנה כה מוצלחת מבחינה זו כמו תשע"ב, והכל בגלל כריסטופר נולאן. קודם כל, הקולנוען גייס ל"עלייתו של האביר האפל" את אורי גבריאל ואת אלון אבוטבול, וכך נוצר דבר די חסר תקדים: שני שחקנים מקומיים מגלמים תפקידים עם נפח באחד הסרטים המצליחים של השנה. נוסף לזאת, נודע בתחילת תשע"ב כי איילת זורר לוהקה ל-"Man Of Steel", הפרק החדש במעללי סופרמן בהפקת נולאן, שיגיע לאקרנים בקיץ 2013, ועוד תזכה לגלם לא אחרת מאשר את אמו של איש הפלדה. אז נכון, גם השנה לא התקרבנו לימים שבהם חיים טופול היה מועמד לאוסקר, אבל כן התרחקנו מהעידן שבו שחקנים מקומיים היו מגלמים גופות במותחני פעולה סוג ב', ועלינו מחדש על המפה.

צביקה הדר הוא ישראלי. כמו פלאפל, כמו כובע טמבל, כמו מדבקה של פרחי דם המכבים ביום הזיכרון. מהבחינה הזו, לא היה ליהוק הגיוני ממנו להנחות את הפורמט הישראלי של "אמריקן איידול" – "כוכב נולד"; והוא עמד במשימה הזו לאורך תשע עונות. ואז הגיעה "עונת העשור", שחשפה את כל החולשות, השחיקה והשפנים הגוססים בכובע של התוכנית, וגם הראתה לנו את צביקה הדר העייף. להדר נמאס, כך נראה, מה"אל תפסיק לשיר" המסורתי; מהרצף של מהמם-מדהים-מרגש שהודבק לכל ביצוע בינוני; מהכורח לצחוק מהדינמיקה המבוימת בין שופטי התוכנית. "כוכב נולד" התישה את סוס העבודה הכי מסור שלה, והתישה בהתאמה גם אותנו. צביקה הדר זקוק למנוחה בריאה, אולי לתפקיד דרמטי מאתגר ועסיסי כמו שמילא כבר בעבר, ומצו הרחקה מרצון מתחרויות כישרונות לתקופה בלתי מוגבלת. כולם ירוויחו מזה.

רק לפני שנתיים, עלייתו של התלת-ממד היתה התופעה הבולטת בעולם הקולנוע. בתשע"ב, לעומת זאת, הושלמה מגמת נפילתו. הקהל הבין כי הערך האמנותי שבפורמט אינו מצדיק את תוספת התשלום להקרנות שלו, ובחודשים האחרונים, אי שביעות הרצון קיבלה ממדים אקטיביים. כך למשל, הציבור הישראלי מחה נגד העובדה ש"הנוקמים", שובר הקופות הגדול של השנה ברחבי העולם, הוקרן פה בתחילה אך ורק בשלושה ממדים, דרש לו הקרנות דו-ממדיות וקיבל את מבוקשו. נוסף לכך, "עלייתו של האביר האפל", בלוקבסטר ענק אחר, מלכתחילה לא עלה בתלת-ממד. "סטפ אפ 4", לעומת זאת, הוצג בשני הפורמטים, וכפי שפרסם הבלוגר יאיר רוה, מכירות הכרטיסים אליהם התחלקו שווה בשווה, מה שמסמל סופית כי לסוג ההקרנה הזה אין יתרון בעיני הקהל, ומן המעמד של הדבר החם הבא הוא הפך השנה סופית למשהו חסר משמעות.

הטלוויזיה הישראלית ויתרה בשנה האחרונה על דרמות וקומדיות מקוריות והתמקדה בפירוק והרכבה מחדש של נוסחאות מחו"ל. נכון – היו "אננדה" ו"שביתה" ועוד סדרות טובות ומקוריות – אבל הן היו במיעוט. לעומתן, לצד עוגני הריאליטי, נעשו שלושה רימייקים טלוויזיוניים לסדרות עבר כמו "נשואים פלוס", "בנות הזהב" ו"משפחה לא בוחרים", שנכנסה לנעליה של "כולם אוהבים את ריימונד". זאת כאשר בכל יום מוגשים תסריטים מקוריים אל הזכייניות השונות וחברות הכבלים; ובכל יום הם נדחים כיוון שמדובר בהימור – כאילו יש ביטוח חיים נסתר בפורמטים שכבר התגלחו על הצופים בעבר. אם יש מה שאחראי התוכן מוכרחים ללמוד על בשרם הוא שבשביל להרוויח בגדול, יש גם לקחת סיכונים גדולים יותר – זה כמובן אופטימי במציאות הכלכלית והתעסוקתית הרעועה של הענף, אבל אסור לשכוח שבעבר זה גם הניב הצלחות חסרות תקדים כמו "בטיפול" ו"חטופים" שהפכו לענף ייצוא משל עצמן.

זה שעלה וזה שירד בתחום הברנז'ה
זה שעלה וזה שירד בעולם הסלבס