יום שהתחיל עם צירוף המילים "שקדי רזה" וסיפורים על פעולה נועזת בעורף האויב נגמר עם צ'אד סמית, המתופף של רד הוט צ'ילי פפרז, או שמא היה זה וויל פארל, זורק מקלות תיפוף לקהל רגע אחרי ש"Give it Away" סוגר הופעה שכל כך הרבה אנשים חיכו לה כל כך הרבה זמן. סיוטים על גרעין וקווים אדומים בבוקר, חלומות על נורמליות ופלפלים אדומים בלילה. "רק בישראל" זו כבר מזמן מגה-קלישאה, אבל באמת, רק בישראל. אורחים לרגע, כמו הפפרז, לא יכולים להבין את זה. בסופו של דבר, למרות שפלי אמר שהם לא ישכחו את הערב הזה כל החיים שלהם, ולמרות הרצון העמוק להאמין לו, בשבילם אין ממש הבדל בין הופעה בתל אביב לבין הופעה בביירות או באיסטנבול. כן, זה אקזוטי, וכן, הם סוף סוף סגרו מעגל בשביל הגיטריסט הראשון שלהם, הלל סלובק הישראלי, שכבר לפני יותר מעשרים שנה נכנע להרואין. אבל בסוף, זו עוד הופעה. בשביל 50,000 האנשים עם העיניים הנוצצות והרעבות שינקו בצימאון חשוף כל צליל, כל מחווה, כל שיר, זו היתה הרבה יותר מהופעה. זה היה שיגור מחוץ למציאות, קרע ברצף החלל והזמן, הצצה לחיים של אחרים. מדובר במתנות נדיבות, והן היו יכולות להיוולד רק מתוך הופעה מצוינת, אפילו נדירה במובנים של רד הוט צ'ילי פפרז.
זו לא הפעם הראשונה שאני רואה אותם לייב, גם יוטיוב הוא עד מהימן, ולרוב הם היו פחות טובים מגרסת האלבומים שלהם, כשהאקדח המעשן הוא אנתוני קידיס, זמר לא גדול שבימים רגילים לא ממש מצליח לסחוב את השירים בזמן אמת ויותר מזייף מאשר לא. אתמול לא היה יום רגיל שלו. קידיס כמעט ולא זייף, והיה נאמן למקור באופן מצטיין. פלי וסמית תמיד היו צמד בס-תופים קטלני, זה לא היה שונה בפארק הירקון, שסיפק מצדו את התפאורה והאווירה המתאימות, מה שהשאיר רק פינה אחת פתוחה: זאת של ג'וש קלינגהופר. עוד מגה-קלישאה, הפעם מעולם הכדורגל, גורסת שתמיד השחקן הכי טוב הוא זה שלא משחק. זה שבגלל היעדרותו הקבוצה חטפה. ג'ון פרושיאנטה הוא לא סתם שחקן. הוא שילוב נדיר של פליימייקר, פנטזיסט ושחקן נשמה. הצל שלו עצום, הנוכחות שלו מאגית. הוא זה שהפך את הפפרז, להקת הכי-כיף-רוקנ'רול ביסודה, ללהקה מרגשת, הוא זה שסחב אותה לפסגות אחרות. אבל קלינגהופר גרם לך להתאהב בו אתמול. הוא לא גיטריסט כמו פרושיאנטה, הוא לא יודע לשיר כמוהו, בצורה שמשלימה כל כך יפה את קידיס, אבל יש בו ניצוצות מהקסם שלו. נדמה גם ששניהם לא חפפו מאז פסטיבל לולהפלוזה 91', אבל זו כבר לא הבעיה שלי.
אי אפשר להגיד על להקה בת 30 שהיא בשיאה, אבל הצ'ילי פפרז נמצאים באחת התקופות הטובות והיפות שלהם, עם אלבום עשירי מפתיע שיצא לפני שנה ולא זכה לקבלת הפנים שהיה ראוי לה. "I'm With You" שלט ברשימת השירים עם 6 מתוך 18, כשמסביבם פלייליסט חלומי עם כל החשודים המידיים, לא כולל, למרבה הצער, את "Suck my Kiss". את כל אלו קידיס, פלי, סמית וקלינגהופר, מחוזקים בידי פרקשוניסט וקלידן, ביצעו בצורה נפלאה, סוחפת, מדויקת, שמחה. הם הופיעו מול קהל אקלקטי, רבים ממנו צעירים, כאלו שלא בילו עם "Blood Sugar Sex Magik" בזמן אמת ואיכשהו, לא ברור איך, ופחות ברור למה, קפצו על הרכבת הזאת בהמשך, ורבים לא פחות ממנו כאלו שכן היו שם כשזה קרה. 21 שנים חלפו. ההופעה אתמול, בלא מעט רגעים, היתה מנהרת זמן שטופת נוסטלגיה שהפיצה אופטימיות למי שחיפש כזאת. על הבמה השתוללו שלושה גברים בני 50 (ואחד בן 34) ולא הביכו את עצמם, אלא היו להקת רוקנ'רול אמיתית, נטולת מניירות, שגרירה של מוזיקה, בלי תוספות וחפירות ומסרים. התבגרו יפה, הכוונה, זה אפשרי. השדון על כתף שמאל ילחש כמובן שאפשר היה לוותר על הקטע עם המכנסיים והגרב, ושלא היה פוגע באף אחד אם קידיס ופלי היו זורקים על עצמם איזו חולצה, ובעיקר שהם משקרים לעצמם שהם עדיין מי שהיו פעם, והכוונה ב"הם" זה גם "אתה", אבל אתמול אף אחד לא רצה להקשיב לשדון.
רד הוט צ'ילי פפרז לא נתנו הופעה מושלמת. הם לא להקה כזאת. בקרב עם פרל ג'אם, למשל, הם ניגפים. אין בהם את העומק, את הרגשנות ובעיקר את הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל, את החיבור איתו. לקידיס אין את זה, לודר יש בטונות. אבל כאמור, זה לא משנה. עשרות אלפי אנשים זכו לחוויה שפיזית סיפקה להם אוויר לנשימה. העצוב הוא שהזיכרונות שלה ייעלמו מהר מדי בין כל הרעשים והפחדים, ישראליקיישן קוראים לזה, והנורמליות תחזור למקומות שבהם היא מרגישה יותר נוח. זה הזמן להביא את הקילרז.
וואלה! VOD: צפו בהופעה של רד הוט צ'ילי פפרז משנת 2001
נהניתם ברד הוט צ'ילי פפרז? דברו על זה בפייסבוק