פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "לתת באהבה" זה לא תחליף לשינוי החברתי שחייבים פה

      משדר "לתת באהבה" מנצל את הצופים בו כדי להמשיך לעוור אותם לתחלואי השיטה שיוצרת דורות של עניים. כדי לשנות משהו לא מספיק לשלוח SMS

      המשדר השנתי שכבר הפך למסורתי של "לתת באהבה" עובד על העיקרון המוכר של "כולם מרוויחים" – אנחנו בבית צופים במופע מוזיקלי, יוצאי "כוכב נולד" זוכים בעוד זמן מסך, חברת אורנג' מקבלת פירסום חינם, אחוז מסוים מהצופים יסמסו וירכשו ארוחת חג, 200,000 משפחות מעוטות אמצעים מקבלות ארוחת חג סמלית. כולם מרגישים קצת יותר טוב לגבי עצמם. מה כבר יכול להיות רע בזה?

      "כולם מרוויחים" זה רק תיאור אפשרי אחד למה שהלך אמש (שני) במשדר; גם "כולם עיוורים" וגם "כמה זמן עוד אפשר יהיה למתוח את הקשקוש האמוציונלי הזה עד שיעלו עלינו?" הם תיאורים הוגנים באותה המידה. הבעיה כמו תמיד היא לא בכוונות הטובות של הצופים בבית שמרגישים שמירקו את חטאיהם דרך SMS, היא בשיטה שנוצרה כדי להפעיל אותם. ואם נדרשת כאן איזושהי הבהרה – אין שום בעיה בלתרום לאדם אחר, מן הסתם. והלוואי שלא היינו צריכים שיזכירו לנו את זה דרך משדר טלוויזיוני.

      "הערב שמנו ליעד להנחית 200,000 ארוחות חג על שולחנות" מצהלל צביקה הדר, וקשה מאוד לכעוס עליו. אבל יש סיבות – גם הדר הוא חלק מהשיטה שמושכת בכתפיים ואומרת – יותר טוב משהו מלא כלום, לא? ואתם יודעים מה, אם כבר כולם מרוויחים, נרוויח גם אנחנו משהו על הדרך. הדר כנציג השיטה הופך את הסבל האנושי שנמשך 365 ימים, ולא רק בערב ראש השנה, לחטיף קל לבליעה, ואז הוא מגיע ומדביק על הזוועה היומיומית הזו את הכוכב הסגול של "כוכב נולד" ומנפח את החזה בגאווה. הגענו ליעד, עשינו את זה, תרמנו, שינינו, הוכחנו. ובכן – לא הוכחנו כלום. חוץ מאת זה שהשיטה שעוצבה כדי לגרום לנו לחוש שהכל בסדר מצליחה לעבוד שנה אחר שנה אחר שנה. ואנחנו מסרבים לרדת מהגלגל שמריצים אותנו עליו ולהסתכל לצדדים.

      לתת באהבה (צילום מסך)
      "עניי עירך קודמים" הוא המשפט שמנוצל בציניות כדי להסביר למה אנחנו חארות. נינט והיהודים בהופעה מתוך "כוכב נולד - לתת באהבה" (צילום מסך)

      ה"סיפורים" כפי שצביקה הדר קורא להם – ואין כאן כדי לומר שהוא זה שעושה זאת בעצמו, אלא שהוא הפנים של המשדר – הם לא "סיפורים", הם מציאות עגומה של החברה שלנו. זו שמאמינה שראש השנה היהודי הוא ערב שאסור שאף אחד (אם יש לו תעודת זהות כחולה והוא יהודי, כמובן) יישאר בו רעב; אבל בשאר הימים מותר לערוך לינצ'ים בפליטים, מותר להיות בריון, מותר להשחית סמלי דתות אחרות, מותר לזרוע גזענות ושנאה, ומי שהולך לישון רעב כנראה שלא עובד מספיק קשה. מתקוממים לשאול "מה הקשר בכלל?" – הכל קשור. "עניי עירך קודמים" הוא המשפט שמנוצל בציניות כדי להסביר למה אנחנו חארות.

      "תרומות מחממות לב" זרמו כל הערב בכפוף למתן קרדיט ולוגו נוצץ בתחתית המסך. זה נחמד מאוד מצד תנובה, ובנק הפועלים, ואורנג', ואסם וכל מי שזה לא היה שרכש לעצמו זמן פרסום בפריים טיים תמורת תרומה שתתאפס בסוף השנה מול ניכויי מס ההכנסה. נחמד מאוד. ומה עם שאר ימות השנה? הרי רק בהעברת עמלות השורה הקיקיוניות של הבנקים, אפשר היה להאכיל את כל עם ישראל וסביבותיו. רק בתיקוני מיסוי לטייקונים שעושים את הונם על גב אלו שמרוויחים שכר מינימום אפשר היה להקים כאן בתי תמחוי ודיור ציבורי וגני שעשועים. אבל עזבו אותנו מכל הטירחה הזו, אנחנו הרי לא מעוניינים באמת בשינוי המציאות שבה אנחנו סובלים, ומתלוננים אבל לא טורחים לצאת לרחובות ולהפוך שולחנות כדי לעקור את השחיתות מהיסוד.

      לתת באהבה (צילום מסך)
      "מרגש" זה לא. עודד מנשה ועדן הראל מתוך "כוכב נולד - לתת באהבה" (צילום מסך)

      אז הדואט של מרינה מקסימיליאן קרני ועברי לידר באמת היה מאוד יפה. נוגע ללב והכל – בלי ציניות. אבל אסור שאף אחד ירגיש מצוין לגבי עצמו אחרי הערב הזה. גם אם טרח ושלח SMS כמו שאמרו בטלוויזיה שכדאי כי יש ניצולת שואה רעבה ומשפחות אתיופיות עניות ומכמירות לב. אסור שמופעים מוזיקליים מרובבי פרסומות ועתירי שימוש פזרני במילים כמו "מרגש" יהיו סך העיניים הסוסי שמלבישים לנו כחברה, כדי שלא נראה מה נעשה סביבנו, מה נעשה איתנו ומה אנחנו עושים. אין בזה כדי לקחת שום הישג שאף אחד עשה כדי להיטיב את חייו של אחר, רק תחינה מיואשת – כדי לשנות את השיטה לא צופים בטלוויזיה בזמן הנכון ושולחים עשרה שקלים במסרון. כדי לשנות צריך לצאת לרחובות וליצור קהילה, לקחת אחריות על הבחירות (גם האישיות וגם אלו הפוליטיות), ולהיות בני אדם לא רק בראש השנה.

      "לתת באהבה" - מה אתם חשבתם? ספרו לנו בפייסבוק