כמו כל אלבום חדש של בוב דילן, גם "Tempest", האלבום ה-35 בקריירה של חמישים שנה, זוכה לקבלת פנים במתכונת מעמד הר סיני. האיש שהגדיר מחדש את הגבולות המוכרים של המוזיקה הפופולרית יותר מפעם אחת הרוויח מזמן את תשומת הלב הבלתי מעורערת של כולנו גם אם יחליט להקליט אלבום קאברים של LMFAO. בשלב הזה כבר מדובר במקבילה התרבותית לדבר אלוהים חיים ולא ייקח זמן רב עד שנמצא בגרסה שלו ל"I'm Sexy And I Know It" אמירה על החלום האמריקאי ושיברו. אז גם בסיבוב הזה מבקרי העולם מתחילים למחוא כפיים ולחפש משמעויות עוד לפני שהגאון הזקן הספיק להוריד את הגיטרה ומבחינה מסויימת, כל עוד מתעלמים ממוזרויות לשם מוזרויות כמו אלבום שירי חג המולד שהוציא ב-2009, הגישה הזאת עוד לא איכזבה. כל אלבום שדילן שחרר במהלך הרנסנס המאוחר שהתחיל לפני יותר מעשור עם "Time Out Of Mind" כלל לפחות כמה רגעים שמוכיחים שוב את כל מה שכותב השירים החשוב במאה ה-20 כבר מזמן לא צריך להוכיח.
היום יותר מתמיד, כל ניסיון להסביר את כוונותיו הנסתרות נועד מראש לכישלון (דילן, בהגדרה, לעולם לא יתכוון למה שחשבת). הדמות הזו של "בוב דילן" היא מצד אחד נצחית כמו כל יצור מיתולוגי ומצד שני נזילה לחלוטין בהתאם לצרכיו המשתנים של הגאון שברא אותה. כרגע מדובר בזמר בלוז וקאנטרי זקן שרוצה רק לשבת על הנדנדה שבמרפסת ולספר לכם סיפור טוב גם אם לא מובטחת בסופו פואנטה. המוזיקה של "Tempest" כמעט ואינה מותירה רושם ובכך ממלאת את ייעודה כמסגרת פשוטה לתמונות מלאות הפרטים של דילן. רוב השירים בנויים מפראזות פשוטות שחוזרות על עצמן שוב ושוב עד שבוב יחליט לסיים, גם אם זה ייקח 14 דקות כמו במקרה של שיר הנושא שמתאר את שקיעתה של הטיטניק בארבעים וחמישה בתים כולל התייחסות לליאונרדו דיקפריו. זה מעניין יותר מאיך שזה נשמע, אבל לא בהרבה.
העניינים משתפרים משמעותית כשדילן מוצא סיבה טובה להתעצבן על כל לובשי החליפות החלקלקים שדורכים לו על הדשא. "Pay In Blood" רוטט מזעם על כל הפוליטיקאים ש"פושטים ממך את כל התקוות חסרות הערך" ומציב את קולו החרוך של דילן, שנשמע כאילו בשנים האחרונות גירגר אספלט חם בבר של טום וויטס, קרוב עד כדי אי נוחות לפני המאזין. בלדת הרצח "Tin Angel" מטרידה הרבה יותר שהיית מצפה מתבנית משומשת כל כך ו"Early Roman Kings" מתחיל כמין "Masters Of War" המוקדש לאחוז האחד ומסיים כמראה לא מחמיאה במיוחד ל-99 הנותרים. דווקא ההספד לג'ון לנון "Roll On, John" שסוגר את האלבום הוא הזדמנות מפוספסת שמרגשת רק מעצם המחווה של ענק דור אחד לאחר.
אז לא, ההכרזות המוקדמות על "Tempest" כקלאסיקה דילנית חדשה מוגזמות כמו אלה שליוו כל אחד מקודמיו בעשור האחרון. הוא טוב בהרבה מ"Together Through Life" הקודם וזה גם לא מעט. אם מניחים את חרדת הקודש בצד אפשר לפחות ליהנות מהאלבום הזה בתנאים שלו, כעוד הזדמנות ליהנות מהשליטה המוחלטת של האיש בפזמון הפופולרי. כי גם כשבוב דילן רק מעביר את הזמן הוא עדיין יכול לזרוק באגביות משפט כמו "אם אהבה היא חטא, היופי הוא פשע וכל הדברים יפים בזמנם" ולהפיל אותך בפעם המי יודע כמה לקרשים.
מה חשבתם על האלבום? שתפו אותנו בפייסבוק
בואו לדבר על זה בפורום בלוז וואלה! תרבות