צופית גרנט: "תהילה וכסף הם מקומות מסוכנים"

חצי שעה לתוך הראיון, צופית גרנט ניגשת להביא את האייפון שלה. היא רוצה להשמיע את השיר שבחרה לפרק פתיחת העונה השנייה של "אבודים" (שעולה הערב בערוץ 2). מתוך המכשיר בוקע "בית אבי" של יהורם גאון, וגרנט כבר דומעת. "אני רק שומעת את ההתחלה של השיר וזהו, אני בוכה. אני נמצאת בימים מאוד קשים, גם עם העבודה על 'אבודים', ואמא שלי מאוד חולה ובדיוק החלמתי מניתוח", היא מסבירה, לא מתנצלת. משהו במנעד הרגשי של גרנט - ביכולת הפנומנלית שלה להישאר חשופה בכל רגע נתון - גורם למי שיושב מולה להרגיש לגמרי בנוח, אפילו שמתבקש כאן האפקט ההפוך. והנה עוברות עוד כמה דקות, והיא עוברת לצחוק עם הבן, דניאל (19), שלועג ללחם הבריאות שהיא קונה הביתה.

זוהי, אם כן, תמצית צופית גרנט מזוקקת. מי שמאז ומעולם נחשבה לציפור זרה בשמי הסלבז הישראליים; זו שלנצח תיזכר בתור מנחת הטלוויזיה שטבלה באמבטיית שוקולד והעזה לשתות כוס שתן של עצמה; אשתו של אברם גרנט; המרואיינת האהובה על העיתונאים שלעולם לא מהססת לחשוף ולענות באותנטיות; השחקנית שגילמה את הביץ' מהגיהינום מרב בן בסט ב"חשופים" ואחר כך שוב ב"תנוחי"; ומנחת הטלוויזיה שבשנים האחרונות עברה לזירה דוקומנטרית רצינית יותר – האישה הזו, שהיא כל הדברים האלה ואף לא אחד מהם, היא בסופו של יום אישה שמתכרבלת על הספה, בוכה משיר של יהורם גאון ואחר כך מריצה דאחקות עם הבן שלה.

"הרבה אנשים מגבשים עליי דעה מסוימת והולכים איתה, אבל אני בכלל לא במקום הזה. לא אכפת לי", היא אומרת.

דעה זה משהו אחד, אבל העובדה שהם מצליחים להתייחס אלייך ברצינות אחרי ששתית שתן, היא די חריגה בנוף הישראלי. איך את מסבירה את זה?

"את יודעת, שנה אחרי 'תקרית השתן', התפרסם ראיון גדול איתי, בנושא אחר בכלל, ושאלו אותי שם אם יש משהו שאני מתחרטת עליו. אמרתי שאני מצטערת שלא שתיתי את כל הכוס. אברם מאוד כעס עליי אחר כך, הוא אמר שאני הורסת לעצמי את הקריירה. אמרתי לו שאת כוס הפיפי הזו שתיתי ועכשיו אני יכולה לעשות אחד משני דברים: להתנצל על זה כל החיים, או לעמוד מאחורי מה שעשיתי ולהפוך את זה למה שמיוחד בי, ליכולת שלי להיות אחרת ושונה. אני אביא את הקונצזוס אליי, אני לא עובדת אצל הקהל. כשהקהל אוהב אותי זה מאוד מרגש אותי, כשהוא לא אוהב אותי אני מכבדת את זה. כוס הפיפי הזו עזרה לי לצאת מצלו הענק של אברם. את יודעת שעד אז, לא היה ראיון שלא שאלו אותי עליו? היום, אם אני לא מזכירה אותו, לא שואלים. אז הייתי שותה את הכוס הזו עוד חמש פעמים".

לעיתים יש תחושה שהסגנון הייחודי של גרנט מגיע לפניה לכל מקום. ראינו אותה מראיינת בשלל הזדמנויות, מ"שעות אמיתיות" שהגישה אחרי תום עידן "מילקשייק" ועד "מי מפחד מצופית גרנט"; לצד זה צפינו בה מגלמת מגוון דמויות, לאחרונה כאמור ב"תנוחי" ("זה היה כיף אדיר") וגם בסרטו של אסי דיין, "ד"ר פומרנץ". בכל המקרים הללו, אפילו לפני שצפית בפריים אחד, כבר ברור לך שהוא יהיה אחרת.

כך היה גם ב-2011 כשעלתה לאוויר התוכנית "אבודים", שהציגה לעולם גרנט מסוג חדש. שואבת כוחות מסיפור חייה הטראגי – נטישת הוריה בגיל 5, התבגרות בפנימיות, ניצול מיני – היא לבשה את פני העיתונאית הדוקומנטרית שלה והצטרפה למסע החיפוש של צעירים שגדלו ללא הורים. העונה השנייה נפתחת בסיפורה של תהילה (29), שגדלה ללא אב ועם אם שלא תפקדה. החיבור בין גרנט (47) לתהילה היה מיידי וזה ניכר על המסך. "כשראיתי את תהילה בפעם הראשונה, נבהלתי קצת", אומרת גרנט. "אנחנו מדברות את אותה השפה, יש לנו את אותו קוד התנהגות. קוד של הישרדות. לכל אחד מהאנשים שמגיעים לתוכנית יש לי חיבור מסוג אחר, איתה היה לי את הדבר הספציפי הזה וזה היה מאוד מרגש".

עושה רושם שהאנשים שפונים אלייך לעזרה דרך התוכנית גם נשענים עלייך לא מעט.

"אין ספק שאנחנו תמיד עוברים דברים מאוד חזקים יחד. אני מאוד טוטאלית בכל דבר שאני עושה, וכשאני מחליטה ללכת דרך עם מישהו, אני הולכת אותה עד הסוף. כשהציעו לי לעשות את התוכנית, לא הסכמתי שהפורמט יהיה רק ארגון מפגשים בין הילדים והמשפחות האבודות. רציתי להיכנס בזה בכל הכוח ולזרום עם מה שיביא הסיפור. אני חושבת שאני פשוט עוזרת להם לגשר על איזשהו פער שקיים שם, רגע לפני שהילדים וההורים נפגשים. אני גם נשארת מעורבת מאוד בחיים שלהם אחרי הצילומים. רק אתמול קיבלתי הודעה מאחת המשתתפות מהעונה שעברה".

גרנט מאמינה שנתינה והתנדבות היא חלק מתהליך של מודעות וצמיחה. לאחר שחשפה לראשונה את סיפורו של אחיה הסובל מסכיזופרניה, במסגרת "שעות אמיתיות" שהנחתה ב-2005, פנו אליה מעמותת "אנוש" לקידום זכויות פגועי הנפש בישראל. גרנט זינקה על ההזדמנות ועם הזמן מונתה לנשיאת העמותה. את רוב זמנה הפנוי היא מקדישה לקידום העמותה ולגיוס כספים עבורה. "זה נורא כיף שיש לך איזשהו מאבק, ונורא כיף שיש משהו שאתה נלחם עליו מתוך אהבת חינם, ולא מתוך אינטרס. הדבר שאני רוצה לשים עליו דגש השנה הוא על טיפול למשפחות של פגועי נפש. המשפחות נמצאות בסיטואציה מאוד קשה ואין להם מענה. זה מטריף אותי ברמות שאין לתאר. השנה גם החלטתי שאעשה פגישות עם מנכ"לים של עמותות ואעזור להם לגייס פרזנטורים. יש בארץ עשרות שחקנים מוכרים מאוד שיכולים להתנדב לעמותות האלה ולפתוח להן את הדלתות לתקשורת".

את אישה עשירה, מפורסמת, עסוקה. בשביל מה את צריכה את כל זה?

"סוד האושר שלי טמון בלראות אנשים אחרים ולהכיל אותם. המקום הזה שבו אתה מפנה את עצמך מהמרכז, נותן לך את הכוח להמשיך לחיות. החיים גם ככה נורא קשים, וכשאתה נשאר במקום נורא צנטרליסטי, הוא מזמן לך אגואיזם, הוא מזמן לך התנשאות והמקומות האלה מזמנים לך בדידות. אני לא רוצה להיות במקומות האלה, אני רוצה להישאר מה זה פשוטה. בא לי ללכת לקניון ולהתחבק עם אנשים כי ככה בא להם, אין לי שום ארוגנטיות בדבר הזה. אני מודה לקהל שאוהב אותי, אני לא מתרגשת מקהל שלא אוהב אותי. הם מסתכלים עליי לפעמים במן האדרה כזו, ואני בכלל לא רואה את זה. תהילה זה מקום מסוכן, כסף זה מקום מסוכן, כל המקומות האלה משקרים אותך, הם גורמים לך להרגיש שאתה חשוב. זין אתה חשוב. אני לא בנאדם חשוב, אני בנאדם יצרן שיודע לעשות, אבל אני לא חשובה. זה שאני יותר מפורסמת ממך לא הופך אותי ליותר חשובה ממך, זה שאני או הבעל שלי עושים יותר כסף ממך, לא הופך אותנו ליותר חשובים ממך".

אבל את יודעת, יהיו אנשים שיגידו – בטח שיש לך זמן להתנדב ולעשות למען הקהילה. יש לך כסף ויכולת. אנשים אחרים צריכים לעבוד למחייתם.

"שמעי, החיים זה סדר עדיפויות. אני יכולה להראות לך עשרות אנשים מלאים בכסף, והם עסוקים מבוקר עד לילה – בפילאטיס, בילדים, באירוח, בסידור הבית, ומדי פעם הם גם נותנים איזה מעשר קטן, והם ישנים טוב בלילה. אבל שם לא נמצא האושר. במקביל, יש אנשים עשירים שהולכים פעם בשבוע לאיזה גן בשכונת התקווה כדי לבשל להם, והם מוצאים את השעה הזו. ויש גם אנשים - אצל הדתיים את יכולה לראות את זה לא מעט - שאין להם הרבה כסף, שיש להם עשרה ילדים משלהם, והם בכל זאת לא שוכחים לאסוף אוכל לבית תמחוי וללכת לקנות תרופות לשכנה הזקנה. התנדבות זה חלק מתהליך של מודעות, עוד משהו בתוך המודעות שלך. זה לא קשור לכסף ולא קשור לזמן. זה קשור אליך ואל התהליך הפרטי שלך. המזור לכאב אמיתי יכול לבוא דרך שימוש באותו כאב".

למרות שהיא מזגזגת בין התנדבות להרצאות לקהל הרחב, משחק והנחייה, איכשהו נדמה שגרנט מצליחה למצוא את האיזון בין כל אלה. לאחרונה סיימה לכתוב הצגת יחיד על השנה שבה חיה בלונדון, לשם נסע כידוע אברם כדי לאמן את נבחרת צ'לסי. אחרי שנה צופית החליטה שהספיק לה וחזרה הביתה. הוא נשאר שם וככה זה כבר שש שנים. "אני חושבת שזהו, שהוא בדרך לחזור לארץ. אני לא יכולה יותר. כבר שש שנים שהוא לא בארץ ומאוד קשה לי, קריעת תחת. יש הרבה בדידות. ימי שישי הם לא נעימים, ימי שבת. יש לי מלא חברים, מלא חברות, כולם רוצים לבוא ולהיות. אבל את רוצה את כל הבית שלך איתך, את בעלך והילדים, את המשפחה. אז הנה, אני ממנפת את הקושי הזה להצגה שכתבתי, ומשתדלת, אבל אני כבר רוצה שהוא יחזור".

ועם כל ההתמודדויות האלה שדיברת עליהן בהתחלה, עדיין יש לך כוח להכיל אנשים זרים.

"אני התכוונתי להיות רופאה, אבל מכיוון שגדלתי כמו קקה, עם דימוי עצמי מאוד נמוך, לא חשבתי שאפילו אחות מעשית אני יכולה להיות והתגלגלתי למשחק. כיף לי להיות שחקנית, אני גם ADHD קשה וזה עוזר לי למשחק ברמות פנומנאליות, אבל יחד עם זה אני רציתי להיות רופאה, אז כל מה שאני עושה היום – זה הכי קרוב שיש מבחינתי לזה. לרפא אחרים, ובעיקר לרפא את עצמי".

העונה החדשה של "אבודים" תשודר החל מהערב (רביעי) בשעה 21:00 בערוץ 2

התרגשתם מהעונה הראשונה של "אבודים"? ספרו לנו בפייסבוק