תינוקות הם הגביע הקדוש של החברה הישראלית. תו תקן של קבלה ולגיטימציה, סיבה להיעטף בחיבוק התומך של כולם: בני המשפחה, הקולגות, המדינה. חרדות המאזן הדמוגרפי ואופיה המובחן של החברה הישראלית הביאו עם השנים לאובססיית התרבות שאין לקיצוניות שלה אח ורע במדינות מערביות אחרות. מספיק להיכנס לאימפריות הקטנות שהן מרפאות הנשים בבתי החולים השונים ברחבי הארץ כדי להבין מי הם האתרוגים האמיתיים של המדינה הילדים של כולנו. לכן זה כמעט מפתיע ש"זוג או ילד", סרטם של אורלי וילנאי וגיא מרוז ששודר אמש בערוץ 10, לא נעשה קודם לכן. וחבל. אבל גם בלי ההקשרים התרבותיים ותסביכיה של החברה הישראלית, "זוג או ילד" הוא סרט מצוין כי יש בו סיפור אנושי נוגע ללב שמטופל בידיים הכי מדויקות ומבינות שיש, ידיהם של אלה שבמרכזו.
הדבר הכי קשה בסרט הוא חוסר הייחודיות שלו. העובדה שכמו זוג העיתונאים המוכרים יש עוד המונים שנאלצים לעבור את מסכת הייסורים הנוראה שנקראת טיפולי הפרייה במשך חודשים ארוכים ולפעמים גם שנים, היא שהופכת את הצפייה לקשה מנשוא. וילנאי ומרוז פורשים בסרט, בפתיחות האופיינית להם, את סיפורם הפרטי על המסע לעבר התינוק המיוחל. במקום אנשי טלוויזיה זועמים שכבר הספיקו להפוך את החוצפה שלהם למותג מאוס, מופיעים אורלי וגיא מול המצלמה ברגעים אינטימיים של כאב וייאוש. הכנות הבלתי מתפשרת שלהם שובת לב והנכונות שלהם להכניס את המצלמות לתוך הרחם הביתי שלהם מטלטלת.
אורלי וגיא הם לא מסוג המפורסמים המקומיים שבורחים מעיני המצלמות וזועקים חמאס כשהם נתפסים בעדשת הפפראצי. הם משתפים פעולה תמיד ועונים על כל שאלה בישירות מעוררת הערכה. לפחות כך הם מאז שהפכו ל'אורלי וגיא', קונגלומרט טלוויזיוני דו-ראשי ואפקטיבי. כך שהציניות שעולה בדרך כלל עם צפייה בתוכניות התיעוד העצמי למיניהן לא רלוונטית כאן. השניים חושפים את חיי הזוגיות שלהם בכל הזדמנות ומוכנים לספר בכל הזדמנות על האהבה הגדולה שלהם. והם באמת נראים מאוהבים. ועדיין, אך טבעי הוא שהזוגיות האקסצביסיוניסטית הזו תחפש את התיעוד גם ברגעים הקשים.
חטטנות בצד, "זוג או ילד" הוא עשייה טלוויזיונית מצוינת ששומרת על האישי וקורצת אל הציבורי. זה לא עוד סרט מלחמה של עיתונאים בגופי מדינה, זה סרט מלחמה על החיים, על הנורמליות, על זוגיות. מרוז ו-וילנאי לא באים לתקוף את מערכת הבריאות, למרות הביקורת שעולה בסוף הסרט בדבר הדגש ששמה המדינה על הטיפול בנשים תוך התעלמות שגובלת בהזנחה פושעת מהאפשרות שהבעיה היא אצל הגבר וניתן לפתור אותה בקלות יחסית. הדמות הראשית של הסרט היא השגרה המסויטת של הנשים שעוברות טיפולי פוריות, וזו עוברת היטב באמצעות החזרה המייאשת על אותן סצינות: בחניון, במעלית, בתור לבדיקות הדם, בהזרקות.
רפטטיביות איומה ונוראה שאין בה שום דבר נדיר או מיוחד. יש עוד אלף כמוך. יותר. והידיעה הזו, יש בה משום הנחמה. נחמת טיפשים? אולי.
התרגשתם מהסרט של אורלי וגיא? דברו על זה בפייסבוק