בכל קיץ, אם רק תלכו ברחובות תוכלו למצוא אותם - תיירים צרפתים, אדומים מחשיפה ארוכה לשמש ומצוידים בבגדי ים קצרים מדי. בשבועות מסוימים, אם תסתובבו בתל אביב, נתניה או אילת, תוכלו לשמוע כנראה יותר צרפתית מעברית. לא מדובר בעניין חדש אך בשנה החולפת השתנה משהו; אם בדרך כלל הצרפתים באים לראות מה עושה טוב לישראלים, בשנה הזו הרבה מאוד ישראלים בדקו גם מה עושה טוב לצרפתים. הם גילו שמדובר בסרט "מחוברים לחיים". 500 אלף ישראלים צפו בדריס, צעיר סנגלי מהסלאמס הצרפתים מלמד את פיליפ - אריסטוקרט עשיר אך משותק בכל הגוף - איך באמת נהנים מהחיים (וגם ש- Kool & The Gang היא הלהקה טובה בכל הזמנים, מסתבר).
"מחוברים לחיים" משך לאולמות הקולנוע בישראל הרבה יותר צופים משוברי הקופות ההוליוודיים הגדולים של השנה, למשל "עלייתו של האביר האפל" ו"הנוקמים". רק "מדגסקר 3" הצליח לדגדג אותו. הבמאים והמפיקים של הסרט, אוליביה נקש ואריק טולדנו, כבר העלו סרטון יוטיוב בו הם מודים ומברכים את הקהל הישראלי בעברית, ומובן לחלוטין למה - כמות כזו של צופים מניבה גם לא מעט כסף.
אז מה הסיפור מאחורי הלהיט הקולנועי של השנה? הכל התחיל בסינמטק תל אביב. "הסרט פתח את פסטיבל הקולנוע הצרפתי במרץ 2012 והיום אנחנו נמצאים כבר בספטמבר 2012 והסרט עדיין מציג ומביא אנשים", אומר אלון גרבוז, מנהל הסינמטק. "המון אנשים ראו אותו פעמיים. זה סרט שאנשים יוצאים ממנו עם חיוך. הוא כל כך מדבר אל כולם, שברגע שראיתי אותו ידעתי שהוא הולך להיות הצלחה גדולה. וזה למרות שיש לו נתונים ראשוניים בעייתיים - נכה, כיסא גלגלים, שחקן שחור", הוא ממשיך, "האופטימיות שבסרט וההומור וכל מה שמסביב הביאו אנשים מכל הגילים בהמוניהם לראות את הסרט. הסרט הביא גם 19 מיליון אנשים בצרפת, 6 מיליון בגרמניה. פגשתי אפילו מישהו בלוס אנג'לס שאמר לי שגם בארה"ב הוא מצליח וזו כבר ממש תופעה. כדי שסרט צרפתי יצליח באמריקה זה צריך להיות באמת משהו מיוחד".
יש אפילו גושפנקא מוניציפאלית. "הראשון שראה את הסרט בסינמטק היה ראש העיר, וכשהוא מגיע לפתיחות של פסטיבלים הוא לא תמיד נשאר", מספר גרבוז. "במקרה הזה הוא נשאר עם אשתו עד סוף הסרט ואמר לי שהוא מאוד נהנה". אז מי באמת נהנה מהאווזה מטילת ביצי הזהב? "אני יודע שמישהו קרא את התסריט בארץ, החליט שהוא לא מספיק טוב וויתר על זכויות ההפצה שלו בארץ. 'סרטי נחשון' כן הלכו על זה וכל הכבוד להם".
"סרטי נחשון", חברת הפצה קטנה למדי, עסק משפחתי ומפעל חייהם של בני הזוג נצחונה ואפרים גלעד מתעסקת בדרך כלל בסרטי איכות. הפעם לא כולם יסכימו על ההגדרה של "מחוברים לחיים" כסרט איכות (מסתבר שהשפה הצרפתית לא מספיקה בלבד לקבלת התואר), אך ללא ספק מדובר בלהיט.
"אנחנו ראינו את הסרט בהקרנה של חברת 'גומונט' הצרפתית", אומרת נצחונה גלעד. "בדרך כלל לפני פסטיבלים מעבירים לך חומרים על הסרטים שיוצגו בהם וחברות שמכבדות את עצמן מזמינות מפיצים לראות את הפרומואים. באותו פסטיבל בכלל התעניינו בסרט אחר של אותה החברה, 'השף'. מכיוון שהם יקרים, אנחנו לא עובדים בדרך כלל עם 'גומונט' אבל בעבר הפצתי כמה סרטי אוכל, ומאחר שזה נושא פופולרי בארץ התעניינו מאוד", ממשיכה גלעד. "'השף' כבר נמכר ולשמחתי הרבה 'מחוברים לחיים' עוד היה פנוי ועל המקום גמרנו עליו. בלי 'השף' יכול להיות שלא היינו מגיעים בכלל להקרנת הפרומו של 'מחוברים לחיים'. לפעמים קורה לך בינגו. לא תמיד, אבל כשקורה זה מצוין. לא מתלוננים".
צירוף המקרים הזה נראה משמח מאוד כיום, אך בעת רכישת הסרט לא היה ברור כלל ש"מחוברים לחיים" יהיה הצלחה ודאית. "יש כמה נושאים שהם לא כל כך פופולרים בארץ", מאבחנת נצחונה גלעד. "סרטי ספורט עד היום, פרט ליוצאים מן הכלל, לא הצליחו. סרטים שעוסקים בחיות, פרט ל'לאסי', גם כן לא מצליחים. אותו דבר גם לגבי סיפורים על נכים או מאותגרים. אבל הסרט כבש אותנו בגלל הקשר שבין המטפל לבין הנכה שהיה יוצא מן הכלל וראו את זה כבר בפרומו. בכל סרט שאתה קונה אתה מהמר, ולכן אני אמרתי שאני אף פעם לא צריכה ללכת לקזינו. הקזינו הגדול שלנו הוא הסרטים. לפעמים אתה מצליח, לפעמים אתה לא מצליח. הפעם הצלחנו".
הצלחה היא כמובן עניין יחסי. "סרטי נחשון", מהיותה חברה קטנה ונטולת רשת בתי קולנוע משלה לא קצרה את כל הפירות. "האמת היא שמי שעשה הרבה כסף מהסרט הזה הם בתי הקולנוע. אני מתכוונת לשלושת הרשתות הגדולות", אומרת נצחונה גלעד. "הם לא השקיעו ולקחו את הסיכון אבל הרוויחו יפה. היו לנו הרבה מאבקים סביב הסרט הזה, כי באמת רצינו לעשות את המקסימום בשביל החברה ובשבילנו. זה לא הלך כי הסתבר שיש פה מדיניות שהשתלטה על זה. השתלטו עליו בעלי בתי הקולנוע ואני הרגשתי שאני לא מפיצה את הסרט. אבל אני רוצה שידעו, שכסף לא עושה בן אדם מאושר אלא שמחה. זה הדבר הכי חשוב, ושמחה יש הרבה ב'מחוברים לחיים'. אנחנו ב'סרטי נחשון' בביתנו שוכנים. לא בארמונות אולי, אבל עובדים קשה ובצורה משפחתית, ואני מברכת על כל סרט שיוצא. כל סרט שעובד הוא תרומה לקולנוע".
הסרט אמנם שבר את הקופות וממשיך לשבור גם היום, אך המבקרים, כך נראה, פחות שבעי רצון. הטענות נגד הסרט היו שהוא לוקה בסחטנות רגשית מניפולטיבית, שהוא חנפני ונטול עומק אמיתי. בין המקטרגים נמצא גם עמנואל הלפרין.
"לפעמים אתה אומר 'זה לא מוצא חן בעיניי' אבל מבין למה זה מוצא חן בעיני אנשים. במקרה הזה אני פשוט לא מצליח להבין איך", הוא תמהה. "זה פשוט לא סרט טוב בעיניי. נשבר לי די מהר ויצאתי באמצע. אני לא נוהג לצאת מסרטים באמצע. בדרך כלל אני בנאדם אופטימי ומקווה שזה ישתפר, אבל זה לא השתפר. אין סיבה להלל אותו", ממשיך הלפרין. "המשחק של השחקן הראשי נורא מוחצן ולא אמין, העריכה גסה ולא מתוחכמת, ומעל הכל הנושא עצוב".
"אני לא מוכן לראות בעצם לא יודע אם מוכן, עובדה שראיתי אבל אני לא מוכן לצחוק מנושאים כאלה", הוא אומר. "זה סרט שהוא בעיניי לא חשוב, גס, קטן... מה שיש מאחורי הסרט, המחשבה, היא לא חיובית בעיניי. היא נצלנית, מלוכלכת... ככה ראיתי את הסרט, הטיפול בנושא, והגסות הרבה של העריכה רק העצימה את הדחיה הזאת שלי מהסרט. היה בו משהו דוחה בעיניי".
למרות הביקורת השלילית, הקהל מצביע ברגליים, ולדעת נצחונה גלעד יש לזה סיבה. "זה סרט שלא צריך לראות בבית, לא להוריד מהאינטרנט ההנאה היא מהישיבה באולם מלא ומהתגובות של הקהל שמתחילות מרגע שהוא מתחיל ועד שהוא נגמר. הקהל לא רוצה ללכת, הוא רוצה להישאר. למרות שהסיפור קשה, ההתמודדות של הנכה הזה, הגבורה הזו והשמחת חיים שלו ושל המטפל הן אלה שעשו את הסרט. יכול להיות שהמבקרים לא השתגעו כולם מהסרט, אבל הקהל אהב אותו מאוד".
"היו הרבה שרצו לעשות סרט מהסיפור הזה, שמבוסס על מקרה אמיתי", מספרת גלעד, "הגיבור האמיתי של הסיפור, שיושב היום בתוניסיה, ראיין המון אנשים ופסל אותם עד שהגיעו שני החברים היהודים ונענו לדרישתו - שזו תהיה קומדיה. שתהיה שליחות ושיסופר סיפור". למרבה הפלא, העלילה על המסך אינה הסיפור יוצא הדופן היחידי במקרה הזה וקורותיו של הסרט עצמו יירשמו גם הם כסיפור הצלחה מפתיע ומשמח.