נתחיל מהסוף: "Battle Born", האלבום החדש והרביעי של הקילרז, הוא חתיכת גילטי פלז?ר, שקשוקה של סגנונות שחלקם כבר חלפו מן העולם עד שהקילרז הפיחו בהם רוח חיים שוב, רכבת הרים של המנונים, עד שאתה כבר מפחד לטבוע מרוב שהוא עולה על גדותיו. יש לך שלוש ברירות: לברוח, להישאר ולבקש ממישהו שיחזיק לך את השיער מעל האסלה, או לרכב על הנחשול. אני כמובן בחרתי באופציה מספר 3. לא באמת היתה לי בחירה, אני חלש מכדי להתנגד, אוהב את תחושת הפיטום. נדמה שרק בגלל תקלה טכנית לא מצורף לכל עותק מצית.
"Battle Born" הוא לא רק היתוך של שלושת האלבומים הקודמים של הלהקה, הוא ככל הנראה האלבום הכי אייטיזי שיצא בשנות האלפיים, ושלא עושה את זה עם קריצה. הקילרז הם לא הדארקנס או כרומיאו, אין כאן מודעות עצמית. מה שכן יש כאן זו אהבה נטולת שאלות לתקופה מוזיקלית שלא נחשבת בין המובחרות בהיסטוריה, אבל יש לה אולי יותר מעריצים שקטים מלכל שאר התקופות. מי שנמנה עליהם יחגוג כאן, אחרים אולי יתהו על מה כל המהומה.
ואם כבר מהומה, בואו נדבר על ברנדון פלאוורס, הקול והנשמה של הקילרז. זה כאילו ד"ר פרנקנשטיין לקח את לו ריד, ברוס ספרינגסטין, בונו, ג?ון בון ג?ובי, בריאן אדאמס ומיט לוף, פירק אותם והרכיב מהחתיכות את פלאוורס. הוא דרמה קינג, נסיך אצטדיונים, אלכימאי פופ שמאוהב ברוק, או שאולי זה בעצם ההפך. הוא כל כך מנסה ללכת בשבילים שחרשו בשבילו אבותיו המוזיקליים עד שלפעמים הוא נאבד, וגם אז זה איכשהו יוצא לו טוב, ואתה זורם עם הקלישאות - המוזיקליות והטקסטואליות. אין לו רבע מיכולות הכתיבה של הבוס, שרוחו תמיד מרחפת מעל האלבומים של הקילרס, אבל אתה סולח לו כי לא באמת באת אליו בשביל מוזיקה בעלת משמעות עמוקה. באת להתרגש, ואם יש משהו שפלאוורס יודע לעשות מצוין זה לרגש ולסחוף. הוא לוחץ על כל נקודות התורפה הצ'יזיות שלך וגורם לך להגביר את הווליום ולשיר איתו באוטו. כלומר, חבר מספר שזה ככה.
"Battle Born" הוא סוג של פסקול לסרט אופורי מהאייטיז. הסיפורים הם אותם הסיפורים שפלאוורז תמיד מספר, אלו על בריחות מעיירות שכוחות אל לטובת התחלות חדשות בעיר הגדולה, על מזמוזים במכוניות עם חלונות פתוחים ורדיו דולק, על אהבות נעורים מפוספסות, על נופים אמריקאיים, על ייאוש ותקווה, על - זה אמיתי - חיוכים של קוורטרבקים. מלווה אותם מוזיקה שהיא באמת כה ספוגת השפעות עד שהיא ראויה לאפליקציית פופ קוויז משל עצמה. זה מה שאפשר לספור בקלות, חוץ מהשמות של גיבורי פלאוורס שהוזכרו קודם - קלידים מעולמות יורופ; דקלומים פט שופ בויזיים; קולות רקע של דייב קונינג, רוני ונוצ?י ומרק סטורמר, משל מדובר בקווין; אלקטרוניקת יורו טראש. יש כאן קטעים שעם שינויים מינוריים גם - יסלח לי האל - דה פריי או ליידי אנטבלום היו יכולים להיות חתומים עליהם ואף אחד לא היה מרים גבה. הרביעיה מלאס וגאס ממסמרת את המ' למיינסטרים, ומוטב לא להיאבק בזה. לא מדובר בקללה.
מחוזקים בגלריית מפיקים מליגת העל שכוללת בין השאר את סטיוארט פרייס (שגם תרם רמיקס מפרק רחבות ל"Flesh and Bone", תמצאו אותו בגרסת הבונוס של האלבום), סטיב ליליווייט וברנדן אובריאן, הקלירז שיחקו אותה עם אלבום שהוא לפרקים תענוג קתרטי, כל עוד נזהרים עם המינונים. אני לא נזהרתי וכנראה שאשאר מצולק לנצח.