פסטיבל חיפה 2012: מה כדאי לראות?

כל אורח בינלאומי שהזדמן לפסטיבל חיפה שמח לספר לאחר מכן לכל מי שרק רצה לשמוע עד כמה הוא נהנה בו, ואי אפשר להאשים אותו. אחרי הכל, העיר יפה, אנשי הצוות לבביים, אולם האודיטוריום מרשים, קבלת הפנים שממתינה לקהל חמה בדרך כלל, הרפרטואר האמנותי משובח וחשוב מכל, בניגוד לאירועים דומים ברחבי העולם, האווירה בו טובה.

יש בעולם פסטיבלים שבאים להם בידיעה שמחכה לך תענוג מקצועי אבל סבל אישי צרוף. בחיפה, לעומת זאת, עושים כיף חיים וגם רואים סרטים מעולים, והשנה החלק השני של המשפט נכון מתמיד. התפריט האמנותי בחיפה 2012 הוא מן הטובים שהיו באיזשהו אירוע קולנוע מקומי בשנים האחרונות. כבר בערב הפתיחה שלו, בשבת ה-29/9, יציג את אחד הסרטים הלוהטים כרגע, "המאסטר" של פול תומס אנדרסון, ומשם והלאה, עד שני ה-8/10, יגיע רצף קולנועי עשיר להפליא.

מובן כי אף אחד, נמרץ ומחויב ככל שיהיה, לא יוכל לראות את כל הסרטים הללו וגם לא מחצית מהם. בכל זאת, עם תכנון נכון אפשר לכל הפחות לסמן וי על אלה המובחרים שלא כדאי לפספס. למרביתם תהיה יותר מהקרנה אחת, ואת השעות המדויקות ניתן לברר באתר הפסטיבל, שם ניתן ורצוי כבר להזמין כרטיסים.

מבין כל ההישגים של פסטיבל חיפה הנוכחי, בכל זאת אפשר לסמן את השיחוק הגדול מכולם: מנהליו הצליחו לשים את ידיהם על שניים מן הלהיטים החמים של פסטיבל ונציה, שהסתיים רק בתחילת החודש. הראשון, כמובן, הוא "למלא את החלל", סרטה של רמה בורשטיין שהעניק להדס ירון את פרס השחקנית הראשית באירוע, וזאת על הופעתה כצעירה חרדית הנקרעת בין לבה ומחויבותה למשפחה.

לאחר כמה הקרנות ספורות בפני חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע, יזכה סוף כל סוף הסרט המדובר לחשיפה ראשונה בפני הקהל הרחב והמשלם. זה יקרה במסגרת התחרות הישראלית והרשמית, ו"למלא את החלל" יקווה לזכות בה ולהתחיל בכך מסע מוצלח לעבר האולמות המסחריים ברחבי הארץ.

השני הוא "רחמים", סרטו של קים קי-דוק על גובה חובות המקבל הזדמנות לגאול את נשמתו, שבתום שערוריית שיפוט זכה באריה הזהב, העיטור היוקרתי ביותר בוונציה. לפני שמונה שנים, פסטיבל חיפה היה הראשון לגלות את הבמאי הדרום-קוריאני לציבור הישראלי. מאז, הודות ליצירות פאר בסדר הגודל של "להרגיש בבית", הוא הפך כאן לשם מוכר ואהוב אצל צופי הפסטיבלים והסינמטקים למיניהם. עם זאת, יצירתו החדשה אלימה יותר ממה שהיה נהוג בלהיטיו המקומיים, מה שיעמיד במבחן את סף הסובלנות של הדודות החיפאיות.


וגם: מוונציה יגיע לחיפה גם "אייסמן", מותחן הפשע ההוליוודי דובר האנגלית ועטור הכוכבים (ג'יימס פרנקו, וינונה ריידר, מייקל שאנון) של אריאל ורומן, שנולד וגדל בארץ ואז עבר לחוף המערבי והמחיש במלוא מובן המילה את הקלישאה "לעשות זאת בגדול בהוליווד". הביקורות לאחר הקרנת הבכורה בפסטיבל האירופאי היו טובות, ועתה יקווה הישראלי-אמריקאי לקצור פרגונים דומים גם במולדתו.

מטבע הדברים, "למלא את החלל" ממלא כרגע את רוב האינצ'ים שמוקדשים לסיקור המקדים של התחרות הישראלית העלילתית בחיפה, אבל הוא ממש לא לבד שם. יחד איתו, יתחרה על הפרס מקבץ עשיר ואיכותי, מן הטובים בהיסטוריה של האירוע החיפאי, שמגיע גם כן עם רזומה בינלאומי. "מנתק המים" בכיכובו של משה איבגי הוקרן גם כן בוונציה, מה שנכון גם לגבי "הירושה" של היאם עבאס. "חדר 514" של שרון בר-זיו הוצג בטרייבקה, בקאן ובנקודות יוקרתיות נוספות מסביב לגלובוס; "שש פעמים" של יונתן גורפינקל שכתבה רונה סגל יגיע לכרמל מעט לאחר הפרמיירה שלו בסן-סבסטיאן, וכך הלאה וכך הלאה. לנוכח כל זאת, אפשר כבר לומר שהתחרות החיפאית מתעלה מעל מעמדה המסורתי כאחות הקטנה של זו הירושלמית, ומיישרת איתה קו.

כך, אם בעבר שוחר הקולנוע הממוצע היה יכול בבואו לחיפה להקל ראש בזירה המקומית ולהקדיש את רוב זמנו לזו הבינלאומית, היום קשה עד בלתי אפשרי לזגזג ביניהם, מה שהופך את הפסטיבל כולו למעניין יותר אבל גם למסתכל יותר, בדיוק כמו בכל אירוע כזה שמכבד את עצמו ברחבי העולם.

וגם: מי שמחפש נקודה מקומית נוספת ימצא אותה בקלות גם ב"עלייה" של אלי וייסמן. למרות המשתמע מן השמות של הסרט ושל הבמאי, זהו פרויקט צרפתי לחלוטין, שאין בו שחקנים ישראלים ובעצם גם שום מעורבות ישראלית, ובכל זאת לגיבורו הצרפתי-יהודי יש רק חלום אחד – לעלות לתל אביב.

מעניין לראות את העיר דרך נקודת המבט הצרפתית הזו, ובכלל, לאחר כל כך הרבה סרטים שתיארו את ההתאקלמות של העולים החדשים, מעניין סוף כל סוף להיתקל בדרמה שעוקבת אחריהם לפני ולא אחרי שהתחילו את התהליך. אך האמת היא שגם בלי קשר לעניין הסוציולוגי, "עלייה" היא יצירה מינורית אך עשויה היטב, ובעצם נטולת דופי. בצדק היא הרוויחה את הביקורות הטובות בפסטיבל קאן האחרון, בו הוקרנה לראשון, ואפשר להאמין שתיגע גם בצופים החיפאים.

נוסף ל"עלייה", ייבאו להר הכרמל חבילה עמוסת מטעמים מפסטיבל קאן האחרון, שכזכור ננעל בשלהי מאי. הפסטיבל החיפאי מנצל באופן מסורתי את מרווח הזמן הגדול יחסית הזה כדי להספיק ולקבל את זכויות ההקרנה על מיטב מעדני הריביירה, והשנה ניצל את היתרון הזה ביתר שאת. כך, למשל, נוכל לראות שניים מזוכי הפרסים של התחרות הרשמית – "מעבר לגבעות" של הרומני כריסטיאן מונג'יו (שינכח בהקרנה), שקיבל את פרסי השחקנית והתסריט; ו"ריאליטי" של האיטלקי מתיו גרונה, שלקח את הפרס הגדול של חבר השופטים.

מובן שיש בשניים ערך, ובעיקר נודף מהם ניחוח אירוני שנון ומחודד. עם זאת, הם מעט מוערכים יתר על המידה לדעתי, והשוס האמיתי שהגיע לחיפה מקאן הוא דווקא סרט שכיכב במסגרת צד של התחרות הרשמית בריביירה – "אחרי לוסיה", של הבמאי המקסיקאי היהודי הצעיר מישל פרנקו, המשתמש בו בסיפורם של נערי שמנת המתעללים בילדה החדשה בכיתה כדי להתגלות כמעין יורש צעיר של מיכאל הנקה.

זה לא סרט מהנה, והוא גם לא מתיימר או צריך להיות כזה. מה שפרנקו מבקש ומצליח לעשות, הוא לעורר אותנו מן האדישות שלנו כלפי מה שקורה לנו מתחת לאף, גם במשפחות הכי טובות. הוא משכיל לעשות כן, בדרך נטולת מניפולציות אך עתירת כוח, שהופכת את "אחרי לוסיה" לאחת מפיסות הקולנוע המשובחות ביותר שיסתובבו השנה בחיפה.

וגם: חוץ מלהיטי קאן 2012, מצאו בחיפה גם מקום לפירור אחד שנשאר מהמהדורה הקודמת של הפסטיבל: "אוסלו, 31 באוגוסט" של יואכים טרייר, בכיר היוצרים בדור הצעיר של הקולנוע הנורבגי העכשווי. אף שהיה מן הסרטים המוערכים על הביקורת העולמית בשנה שעברה, טרם הוקרן בישראל על מסך גדול בשום מסגרת, והנה סוף כל סוף זה קורה, וכמה טוב שכך.

הסרט הוא בעצם עיבוד נוסף לספרו של פייר דרייה לה רושל על צעיר המכלה את עצמו לדעת, שכבר היה בסיס בעבר ל"האש שבפנים" של לואי מאל מ-1963. בניגוד לצרפתי בזמנו, טרייר מגיש את השתלשלות העניינים בדרכו הנורדית הקרה, אבל זה לא מונע מ"אוסלו, 31 באוגוסט" לבעור בעוצמה גבוהה, להצית את לבם של הצופים ולהטיל אותם לתוך מלנכוליה יפה כמו הרי הכרמל.

והנה עוד סרט שמגיע לחיפה באיחור מסוים, אבל זה לא באשמת הפסטיבל: לאור העובדה שצילומיו החלו ב-2005, אפשר היה לצפות כי "מרגרט" של קנת לונגרן יעלה לכרמל ב-2007 לכל המאוחר, כי זה בדרך כלל הזמן שלוקח להפקות קולנועיות שכאלה להסתיים ואז להתחיל את הסיבובים הבינלאומיים שלהם. אלא שהפעם, שום דבר לא התנהל כרגיל, והדרמה בכיכובה של אנה פאקווין הפכה לזירת קרב בין היוצר לאולפנים. בסיכומם של שלל גניזות, דחיות, עריכות מחודשות ומה לא, היא התגלגלה לאקרנים בארצות הברית רק השנה, וגם זה באופן מצומצם ביותר ובלי הפצה מסחרית בישראל.

עכשיו ניתן יהיה לראות את "מרגרט" באופן חד-פעמי על מסך גדול בארץ, ולהתרשם מדוע המבקרים בארצות הברית הגדירו אותו כאחד הסרטים הטובים של השנה לאחר שסוף כל סוף ראו אותו. התשובה היא שזו היתה התלהבות מעט מוגזמת, שאולי גם קשורה בהילה סביב הפרויקט המקולל. ובכל זאת, לונגרן משתמש בסיפור התפכחותה של נערה אידיאליסטית כדי לשרטט פורטרט נשי מרשים ובעיקר עמוק ומדויק בצורה בלתי רגילה, שמעמיד את הבמאי בשורה אחת עם ג'ון קסווטס, עד כדי כך שאפשר לכנות את הסרט "נערה תחת השפעה".

לא כל נגיעות המכחול של "מרגרט" מצליחות להותיר חותם על הבד, אבל יש בו כמה מן הרגעים הקולנועיים המיוחדים והיפים שנראו בשנים האחרונות. באחד מן הקטעים האלה, מסבירה בו דמות בגילומו של ז'אן רנו את ההבדלים בין הקריאות בתומה של אופרה, ובהתאם לכך גם לצופה כאן מתחשק בסופו של דבר לקום ולזעוק – "בראבי, בראבו, בראבה".

אגב, בחיפה תוצג גרסת האולפנים של "מרגרט", שהיא שונה וקצרה יותר מגרסת הבמאי, ולדעת רבים גם טובה יותר.

וגם: נוסף ל"מרגרט" יוצגו בפסטיבל כמה סרטי אינדי אמריקאים שעברו מסלול קצת נורמלי יותר. למשל "רובי ספרקס", הקומדיה החדשה פרי עטם של ולרי פאריס וג'ונתן דייטון, יוצרי "מיס סאנשיין הקטנה" שהיה בזמנו להיט גדול באירוע החיפאי. קשה להאמין שהפעם הם יעוררו התלהבות דומה, ובכל זאת חייבים להודות כי גם ביצירה הטרייה שלהם יש ניצוץ.

בצד הקולנוע האמריקאי, גם זה הבריטי יקבל ייצוג נאה בפסטיבל. בראש ובראשונה, זה יקרה בדמות הסרט המקומי המוערך ביותר על המבקרים בממלכה בחודשים האחרונים – "ברבריאן סאונד סטודיו" של פיטר סטריקלנד, שפרץ לפני שלוש שנים משום מקום עם יצירת המופת "קתלין ורגה", ועתה מכה שנית עם משהו אחר לגמרי, אבל מרשים גם כן.

הפעם, הוא מציג את סיפורו של טכנאי סאונד בריטי, המגיע לארץ המגף כדי לסייע בהשלמת אחד מאותם סרטי אימה איטלקיים שהיו ידועים בשנות השבעים בשם "ג'אלו", ומוצא עצמו אט-אט נלכד בתוך העלילה הבדיונית. סטריקלנד משתמש בסיפור הזה כדי להצדיע לז'אנר הפולחני, אבל גם כדי לדון מחדש בקשר בין האמן והיצירה שלו, ולהעלות לסדר היום את השאלות האתיות והפסיכולוגיות שמעוררת העשייה האמנותית. כיאה למוצאו, את כל זה הוא מביא אל הבד בצורה חסרת יומרה ומלאת הומור אך בכל זאת כבדת משקל וחמורת סבר, ותוך כדי כך ממחיש מחדש את השליטה שלו באמצעי המבע הקולנועי.

התוצאה של כל זה היא מעין שילוב בין "הדייר", "בלו אאוט" ו"ברטון פינק", שאולי לא תקסום לקהל הרחב, אבל תענג עכברי קולנוע. ספק אם אלה יקבלו כאן אפשרות נוספת לצפות ב"ברבריאן סאונד סטודיו" מעבר לחיפה, וכיוון שהסרט מחייב צפייה בפורמט זה, לא כדאי לפספס את ההזדמנות.

וגם: נוסף לכך, הפסטיבל יקרין גם סרט חדש יחסית (נעשה ב-2011, הופץ ב-2012) של יוצר בריטי אחר, והפעם מוכר בהרבה – מייקל ווינטרבוטום, הידוע גם כפס הייצור הקולנועי הפורה ביותר בממלכה. במקרה זה, מגיש הבמאי את "טרישנה", עיבוד מודרני שלו לקלאסיקה הספרותית "טס", ואם מישהו ידאג בתום הצפייה שמא הוא נח לאחר מכן על זרי הדפנה, אל חשש – בפסטיבל טורונטו האחרון כבר אפשר היה להתרשם מן הפרויקט הטרי שלו, שאולי יגיע לחיפה בשנה הבאה או לירושלים קודם לכן, כי את המנגינה הזו הרי אי אפשר להפסיק.

בצד הבריטים, גם לשכנים מן הצד השני של התעלה יש מה להציע בחיפה. בין הסרטים הצרפתיים שיוקרנו בפסטיבל, בולט בעיקר "שלגי הקילימנג'רו", המתרחש בעיר ים-תיכונית אחרת: מרסיי, המקום שבו חי ופועל מאז ומעולם הבמאי רובר גדגיאן. הפעם, הוא מתבסס על פואמה של ויקטור הוגו כדי להציג סיפור מלא אמונה באחווה, צדק ושיוויון על אדם שמסייע למשפחה של מי שגנב ממנו במקום לנקום בה, ופורש אותו בצורה מרגשת ומעוררת מחשבה. בסרט מככבת אריאן אסקריד, רעייתו של היוצר, שתנכח בהקרנתו החיפאית.

למרות מעמדו בצרפת, עד עתה גדגיאן לא היה מוכר בישראל. עתה, בשעה שתפיסת העולם הכלכלית-החברתית הסולידרית שלו נראית הולמת מאי פעם, זה זמן טוב לתת לספינה שלו להפליג לכאן מחופי מרסיי, ולתקוע עוגן בנמל חיפה ובלבם של הצופים המקומיים.


וגם: נוסף ל"שלגי הקילימנג'רו", אפשר להתענג גם על סרט צרפתי אחר. אמנם אחד עם הרבה פחות מחויבות חברתית והרבה יותר ערך בידורי, אבל הרי גם בפסטיבל צריך להיות מקום גם לקולנוע שכזה. מדובר ב"רנואר", שבו חושף ז'יל בורדו פכים רומנטיים לא ידועים מחייהם של אוגוסט וז'אן רנואר, ומגולל זאת בדרך יפה כמו ציור אימפרסיוניסטי, שלווה כמו ארוחת צהריים בכפר ועסיסית כבקבוק יין משובח. אם אתם צריכים ללכת עם סבתא/דודה/אמא שלכם להקרנה אחת – הנה אופציה אידיאלית.

מרבית הסרטים הנ"ל נעשו בידי קולנוענים ששמותיהם לא בהכרח מוכרים בקרב הקהל הרחב, אך בפסטיבל יוצגו גם עבודותיהם החדשות של שניים מן הבמאים הגדולים שעדיין פועלים בימינו.

בהתאם לזאת, מעריצי אלן רנה יוכלו להתבשם מ"עוד לא ראיתם כלום", הרקוויאם המוצהר של הבמאי הצרפתי, שהתגלה בפסטיבל קאן האחרון כיצירה מייגעת למדי, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מהיותה אירוע קולנועי. חובבי ברנרדו ברטולוצ'י, לעומת זאת, מוזמנים לצפות ב"אני ואת" פרי עטו של הבמאי האיטלקי, שהוא סרט אישי גם כן אבל יומרני הרבה פחות, אפילו אינטימי ומינורי.

וגם: רנה וברטולוצ'י, שכבר אינם ניידים, לא יגיעו לפסטיבל, אבל הבמאי הרוסי המהולל אלכסנדר סוקורוב כן יעשה זאת, וזאת לרגל מחווה לסרטיו, ובהם "אב ובנו", "אם ובנה" וכיוצא בזה. גם הבמאי היווני המנוח תיאו אנגלופולוס יזכה למחווה, בה יוצגו בין השאר יצירות בסדר הגודל של "נוף בערפל" ו"המסע לקיתרה". בפינת הקלאסיקות, אסור לפספס גם הקרנה על מסך גדול של "לורנס איש ערב", החוגג השנה 50 שנות מופת.

מן הסתם קשה גם שלא להמליץ על סרטיהם של ארנסט לוביטש, ניקולס ריי ורוברטו רוסוליני שיוצגו גם הם בחיפה, אבל אם בכל זאת חובה לבחור באבן פינה נוספת אחת, תהיה זו "מרקטה לזארובה". אפוס זה נבחר פעם אחר פעם כיצירת הקולנוע הצ'כית הגדולה בכל הזמנים, ובכל זאת אינו מוכר בארץ. עתה מגיעה הזדמנות ראשונה ונדירה לגלות אותו גם כאן, בעותק חדש ומשוחזר.

מרבית הסרטים שהוזכרו כאן עד כה גם מתאימים למבוגרים בלבד, אבל מי שמגיע לפסטיבל מלווה בילדים או סתם רוצה לשוב לרגע לילדותו, יוכל לעשות זאת בעזרת מגוון של סרטי אנימציה, כמה מהם משובחים. הבולט בהם הוא "ארנסט וסלסטין" הצרפתי, מן ההפתעות הגדולות של פסטיבל קאן האחרון. יושבי הריביירה הוקסמו מן המעשייה, המציגה באנימציה ידנית סיפור מעורר השראה על חברות בין עכברה ודוב. יש סיבות להאמין כי היצירה המוערכת הזו תשכיל להשתחל השנה למקום שהאוסקר שומר באופן מסורתי בקטגוריית האנימציה להפקות שנעשו מחוץ לאולפנים הגדולים, ולפני שתתחיל את המירוץ שלה לזהב, אפשר יהיה להשתלהב ממנה גם בחיפה.

וגם: הסבתות והאמהות ודאי ישמחו לקחת את צאצאיהם לסרט צרפתי כי זה לכאורה "תרבותי יותר", אך האמת היא שמובן כי גם בהוליווד עושים אנימציה מלאת שכל ותחכום. דוגמה לכך היא "פרה-נורמן", שברגע האחרון צורף לתוכנית החיפאית. פנטזיה זו מגיעה מבית היוצר של "קורליין" ובהתאם לכך נעשתה בסטופ-מושן ומציגה סיפור אפל למדי על ילד שמתקשר עם המתים. התוצאה לא אחידה, אבל מלאת הברקות, וכמו פסטיבל חיפה כולו, מוציאה את הצופה עם חיוך ממזרי רחב על הפנים.

איזה סרטים לא תפספסו בפסטיבל? דברו על זה בפייסבוק

תזכורת: האתר הרשמי של הפסטיבל, עם כל שעות ההקרנה ואופציות להזמנת כרטיסים