פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אלי תבור - התסריטאי המצליח מכולם שמעולם לא למד קולנוע

      אלי תבור אחראי לתסריטים כמו "אסקימו לימון", "צ'רלי וחצי", "אלכס חולה אהבה", וכל זאת מבלי שלמד קולנוע ימיו. עם קבלת פרס מפעל חיים, הוא מספר איך עשה זאת. ראיון

      "אני לא הלכתי לבית ספר לקולנוע, אני הלכתי לקולנוע" – כך מעיד על עצמו קוונטין טרנטינו ולמרות זאת – אולי אפילו בזכות זאת - התסריט ל"ספרות זולה" שכתב טרנטינו זכה בפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר. בדומה לטרנטינו, גם בארץ פעלו בשנות השישים והשבעים הרבה תסריטאים שלא למדו בבית הספר, אלא באולם הקולנוע. בשונה ממנו - להם לא היתה ברירה. לימודי קולנוע לא היו בישראל עד לשנות השבעים.

      השנה, יקבל אלי תבור - שממש כמו טרנטינו לימד את עצמו את המלאכה - פרס על מפעל חיים מהאקדמיה הישראלית לקולנוע. תבור הוא אולי לא התסריטאי עטור השבחים ביותר בארץ, אך הוא אולי החרוץ ביותר. במקור, בכלל לא עלתה בדעתו של כותב קלאסיקות בורקס כמו "אסקימו לימון", "חגיגה בסנוקר", "צ'רלי וחצי" ו"אלכס חולה אהבה", המחשבה להפוך לתסריטאי. "אני לא עשיתי את זה ביוזמתי", כמו שהוא אומר. תבור היה מרוצה מאוד מעבודתו כעיתונאי ב"העולם הזה", ובכל זאת, אין דבר חזק יותר מכורח הנסיבות ומהתערבות הגורל.

      "בתחילת שנות השישים, פגשתי יום אחד במאי בשם אדם גולדברג שהגיע מפולין ולמד בבית ספר המפורסם לקולנוע בלודג'", אומר תבור, "גולדברג אמר 'תשמע סיפור שאפשר לעשות ממנו סרט: חייל מצרי וישראלי מוצאים את עצמם לבד אחרי המלחמה והדרך שלהם להינצל זה לשתף פעולה'. אמרתי לו שאני לא מתמצא בכתיבת תסריטים אבל הוא אמר שאני אנסה. הוא צירף אליי את רם עברון ואת הסופרת שולמית הר-אבן, ישבנו ביחד כמה פגישות וכתבנו תסריט".

      תבור ממשיך לשרטט את השתלשלות העניינים - "גולדברג מצא מפיק, בעל יקב מפתח תקווה שהשקיע בסרט כמקלט מס. הוא לקח את יהורם גאון ומוטי ברקן והתחיל לצלם את הסרט", הוא מספר. "אחרי עשרה ימי צילום חיפשו לוקיישן של גבעה, לא מצאו, אז הביאו דחפורים לבנות גבעה כמו שהוא רצה ובזה נגמר התקציב. זה היה הסרט הכי רווחי שלי והוא בכלל לא צולם מעולם. גולדברג מכר את התסריט שלוש פעמים - כל חמש שנים הוא היה מוצא מפיק חדש להשקיע בסרט שמעולם לא יצא לפועל. כל פעם היה מוכר את זה לעם פגוע-מלחמות אחר, עם אותו סיפור מרגש על חיילי אויב שמשתפים פעולה ודופק קופה".

      בסרט הראשון של תבור שכן יצא לפועל, המצב היה שונה לחלוטין. ב-1967, ביום האחרון של מלחמת ששת הימים, נפגשו אורי זוהר ואלי תבור בסיני. זוהר הופיע מול חיילים ותבור סיקר את השטח ככתב צבאי. "הוא אמר לי 'אלי, מוכרחים לעשות סרט על המלחמה הזאת'. אמרתי שבטח, וקבענו להיפגש בתל אביב כשנחזור", נזכר תבור. המפגש הפך לסרט "כל ממזר מלך".

      "הסרט היה הצלחה מסחרית גדולה ואחרי זה התחילו לפנות אליי", נזכר אלי תבור."שמי התפרסם כתסריטאי ולא היו הרבה כאלו בארץ – מנחם גולן כתב תסריטים, משה מזרחי, דני וולמן, אורי זוהר. על אצבעות יד אחת היה אפשר לספור אותם", הוא אומר. "היה את משה אדר, את עדנה שביט, היה תסריטאי ישראלי מקצועי שחי באמריקה ולמד תסריטאות בהוליווד בשם יוס'קה גרוס. הוא היה התסריטאי המקצועי היחיד שלמד".

      גם בלי ללמוד, השם של תבור צלצל כמו געגוע אווז מטיל ביצי זהב. "התסריטים שכתבתי הבטיחו הצלחה מסחרית", הוא מתפאר. "במדינת ישראל של אז, של שלושה וחצי מיליון תושבים, את 'צ'רלי וחצי' ראו 650 אלף בבתי הקולנוע ואת 'חגיגה בסנוקר' 800 אלף. היום כשסרט מצליח עושה 200 אלף זה נחשב להצלחה פנטסטית – ואנחנו שמונה מיליון תושבים". לביקורות שטוענות שהסרטים שכתב אז היו וולגארים ופופוליסטים, תבור עונה בתשובה פשוטה: לא היתה ברירה. "אז היית חייב להיות מסחרי - לא היו קרנות, לא היו מוסדות שתמכו בקולנוע הישראל, ועידודו היה באחריות משרד המסחר והתעשיה. המפיקים היו מביאים את הביקורות של כרטיסי הקולנוע ולפי מספר המבקרים בסרט היו מקבלים החזרים. לכן אחד הנימוקים להענקת הפרס שאני מקבל עכשיו באקדמיה לא היה 'כתב תסריטים לסרטים איכותיים' אלא 'כתב תסריט לסרטים אהובים'", מציין תבור בשמחה. "בסופו של דבר אנחנו עושים קולנוע לקהל, לא לפסטיבלים ולא לפרסים".

      כמבקר הקולנוע של 'העולם הזה', בנוסף לשאר תפקידיו בעיתון, תבור למד איך בנוי תסריט. את השאר הוא קרא בספרים שלא תמיד פעל לפיהם. בספר של התסריטאי וויליאם גולדמן ציין המחבר שעד הגשת טיוטה ראשונה למפיק, צריכה לעבור לפחות חצי שנה. כדי שהרעיון יתבשל. "אני, מרגע ההזמנה ועד שהייתי צריך להגיש את התסריט הגמור להסרטה – לא עבר יותר מחודש", מספר תבור. "לא בגלל שאני גאון כזה, אלא בגלל האילוצים. המפיקים רצו לעשות את הסרטים מהר ונתנו לי חודש לכתיבת תסריט. מה שהספקתי היו מסריטים. את כל הסרטים שכתבתי – אף אחד מהם לא כתבתי מיוזמתי. בעשרים שנה כתבתי 40 תסריטים מהם הופקו 23 סרטים – שניים בחו"ל ו-21 בארץ. בממוצע הייתי כותב שני תסריטים בשנה".

      "חודשיים בשנה הייתי מקדיש לזה במקביל לעבודה העיתונאית שלי. לא הייתי לוקח חופשה בשביל זה". הוא מתאר את השגרה המפרכת: "בשעות הפנאי, בלילות, כשהילדים ישנים ויש שקט גמור הייתי כותב. מתחיל בחצות וגומר בחמש-שש בבוקר. כל תסריט כזה נכתב במכונת כתיבה והיה צריך לכתוב כמה פעמים - שכתוב הוא עיקר העבודה בתסריטאות. היו מקרים שהייתי מתקתק עם מכונת ההרמס בייבי הקטנה שלי תסריט אחד עשרים פעמים בחודש. הייתי מכיר אותם כבר בעל-פה. מתקתק וצורח, מתקתק וצורח כי היה נמאס לי כבר. לא היו מחשבים ואי אפשר היה לגזור ולהדביק. התוצאות הסופיות היו מודפסות כאילו מזכירה מקצועית הקלידה אותם".

      אבי נשר (יח"צ)
      "הדור הזה הוא דור המייסדים של הקולנוע הישראלי" אבי נשר (צילום: יח"צ)

      בניגוד לאלי תבור שפעל באיזור המסחרי, צמח באותה תקופה במאי נוסף עם אספירציות אמנותיות גבוהות יותר – אבי נשר, שעד היום כותב את התסריטים לסרטיו וגם מלמד את האמנות בביה"ס סם שפיגל לקולנוע. גם נשר נושא עיניו לתסריטאים האוטודידקטים של פעם. "למרות שלימודי קולנוע בארץ החלו רק בתחילת שנות השבעים, פעלו בארץ כבר כמה תסריטאים מצוינים: אפרים קישון, אורי זוהר, אברהם הפנר, משה מזרחי, יגאל בורשטיין, ניסים דיין ואסי דיין - כל אחד מהם הושפע, בדרכו שלו, ממורשת הקולנוע האמריקאי והאירופאי, וכל אחד מהם ניסה לפתח שפת כתיבת קולנוע ישראלי ייחודית", הוא אומר. "הדור הזה הוא בעיניי דור המייסדים. כל האנשים האלו כתבו תסריטים מבריקים שניסחו את הייחודיות שבקולנוע הישראלי. הסרטים החדשים והנפלאים שעושים בארץ, אפשר ממש לזהות בהם את הדי.אן.איי של 'תעלת בלאומילך' או 'לאן נעלם דניאל וקס'".

      נשר מעיד על עצמו שהוא רק חצי אוטודידקט. הוא למד, אך לא תסריטאות. "אני בכלל הגעתי לזה מתוך כתיבת תאוריה קולנועית. למדתי בקולומביה כשההשפעה הכי גדולה עליי היתה בכלל אנדרו סאריס המבקר", הוא מתוודה. "התאהבתי בקולנוע כבר בגיל צעיר ועוד בשביעית, בתיכון, התחלתי לנסות לפענח את סוד קסם היצירה של יוצרים שאהבתי. בגלל שגדלתי בארצות הברית ובגלל שה'אני' באנגלית שלי היה שונה מה'אני' בעברית שלי, הבנתי שלשפה יש משמעות על-קומוניקטיבית - מוזיקה משלה, מרקם אסוציאציות משלה, ואין דין כתיבה ישראלית כדין כתיבה אמריקאית איטלקית או צרפתית", מבחין נשר. "היוצרים האהובים עלי - ג'והן פורד, פריץ לאנג, ברנרדו ברטולוצ'י, אלן רנה - מנהלים דיאלוג עם המכלול המיתולוגי הספציפי שעל ברכיו התחנכו, באם המדובר בספרות, במוזיקה, בפולקלור המובנה בכל אחת מאותן תרבויות. עניין אותי לנסות ולנהל דיאלוג שכזה עם המיתולוגיה הישראלית וכך הגעתי לכתיבת 'הלהקה'".

      נשר לא זנח את התאוריה הקולנועית. הוא מצא אותם ברבעוני הקולנוע שהתפרסמו בארץ, להם הוא מייחס משקל רב בהתפתחות הקולנוע המקומי: "אחד היה 'קולנוע' שערך נחמן אינגבר והשני היה 'קלוז-אפ' בעריכת אורי קליין. אני חושב שלא במקרה מ'קלוז אפ' יצא תסריטאי מצוין כמו איתן גרין", מעריך נשר. "הוא היה חבר מערכת בקלוז אפ ואני ב'קולנוע'. בדרכנו המאוד צנועה, ואני חייב באמת להגיד צנועה, התהליך דמה ברוחו לתהליך של הגל החדש הצרפתי", הוא משווה בזהירות. "לא שהייתי חולם להתיימר להיות כמוהם, אבל זה בא מאותו מקום. את הספר 'היצ'קוק' של טריפו היית יודע לצטט בעל פה ולהגיד מה כתוב בעמוד 67 למטה. זה היה בעיניי האורים ותומים של חשיבה קולנועית. היום איתן מלמד באוניברסיטת תל אביב ואני בסם שפיגל וזה מאוד משמח אותי שתלמידים שלי זכו בפרס גוטליב 3 שנים ברציפות".

      יאיר רוה מראיין את אלי תבור

      עם כל העיטורים והפרסים, המורה עצמו כלל לא למד תסריטאות. אולי מדובר בדבר לא הכרחי, בעצם? "תסריטאות, כמו מוזיקה, מורכבת משני אלמנטים – מתמטיקה ופואטיקה", מתפייט נשר. הפואטיקה, ההשראה היא מתת אל ואותה כמובן שאי אפשר ללמד. לעומת זאת, מתמטיקה תסריטאית אפשר. אני בטוח שכל התסריטים המצוינים שפועלים כיום בקולנוע הישראלי היו מוצאים את הקול שלהם גם ללא לימודים מסודרים - כפי שעשו האבות המייסדים בשנות ה-70, אבל אין ספק שהדבר היה לוקח הרבה יותר זמן; לימודי תסריטאות מקצרים את התהליך".

      את התזה הזו של נשר, אפשר להדגים באופן מוחלט על אלי תבור. "אתה יודע מתי באמת התחלתי לכתוב תסריטים?", שואל תבור. "בכיתה ו'. המורה לאנגלית ביקשה שנקרא ספר ונכתוב בוק ריפורט. לא היתה לי סבלנות לקרוא 250 עמודים של ספר באנגלית, אז מה עשיתי? הייתי כותב בוק ריפורט על ספרים שלא היו ולא נבראו", הוא אומר. "המצאתי שם סופר, שם ספר, עלילה וכתבתי בוק ריפורט. המורה כמובן לא קראה את כל הספרים שיצאו באנגלית ולא ידעה שאלו המצאות שלי", הוא משתובב. "ככה התחילה הכתיבה שלי של תסריטים".

      איזה סרט של אלי תבוא הוא האהוב עליכם? ספרו לנו בפייסבוק