פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: "ההוביט" בתרגום חדש

      "ההוביט", הספר האהוב והפופולארי של טולקין זוכה לתרגום חדש המקדים את יציאת העיבוד הקולנועי: קבלו הצצה ראשונה למהדורה המחודשת

      במאורה באדמה גר לו הו?ב?יט. לא מאורה מגעילה, מרופשת וטחובה, מלאה שלשולים מתחפרים וריח בוץ, וגם לא מאורה יבשה, חשופה וחולית שאין בה מקום לשבת או דבר לאכול: זאת היתה מאורת? הו?ב?יט, ומשמעות הדבר נוחו?ת.

      היתה לה דלת עגולה דמוית צוהר, צבועה ירוק, ובדיוק במרכזה ידית פליז צהובה ונוצצת. הדלת נפתחה אל פרוזדור דמוי מנהרה שצורתו כצינור: מנהרה נעימה מאוד ונטולת עשן, עם קירות מחו?פ?ים ורצפה מרוצפת מכוסה שטיח, מצוידת בכיסאות ממורקים ובהמוני מתלים לכובעים ולמעילים — ההוביט היה מכניס אורחים. רוב הפרוזדור, אם כי לא כולו, התפתל למרחק רב לאורך צלע "הגבעה" — כך כינו אותה בני המקום אשר התגוררו מילין רבים מסביב לה — ודלתות קטנות ועגולות רבות נפתחו ממנו מצדו האחד ומצדו האחר. לא היה צורך במדרגות בבית ההוביט: חדרי שינה, חדרי אמבט, מרתפים, מזווים (כאלה היו הרבה), מלתחות (היו לו חדרים שלמים שהוקדשו לבגדים), מטבחים, חדרי אוכל — כולם נמצאו באותה קומה, למעשה לאורך אותה מנהרה. החדרים המשובחים היו אלה שמשמאל (בדרככם מהדלת פנימה), שכן רק בהם היו חלונות, חלונות עגולים ועמוקים שהשקיפו אל גנו של ההוביט ואל כרי הדשא שמעבר לו, שהתפרשו מטה אל הנחל.

      ההוביט היה הוביט אמיד מאוד ושמו ב?אגינ?ס. בני ב?אגינ?ס התגוררו באזור הגבעה מימים ימימה ונחשבו מכובדים מאוד, לא רק משום שמרביתם היו עשירים, אלא כיוון שלא היו הרפתקנים ולא עשו דבר בלתי צפוי: יכולת?ם לחזות מה תהיה דעתו של בן באגינס בכל נושא ועניין גם בלי לשאול אותו. זהו סיפורו של בן ב?אגינס שיצא להרפתקה, ומצא שהוא עושה ואומר דברים בלתי צפויים לחלוטין. ייתכן שאבד לו הכבוד שרחשו לו שכניו בעבר, אבל בתמורה הרוויח... ובכן, שפטו בעצמכם מה הרוויח מכך בסופו של דבר.

      אמו של ההוביט שלנו... אך מה הוא הוביט? אני מניח שבימינו יש צורך בתיאור הוביטים, מאחר שאלה הפכו נדירים, ונזהרים מחברת "האנשים הגדולים", כפי שהם מכנים אותנו. הוביטים הם (או היו) בריות קטנות שגובהן כמחצית גובהנו, קטנות אפילו מהגמדים המזוקנים. להוביטים אין זקנים. אין בהם כמעט שום דבר קסום, מלבד הקסם השגרתי שמסייע להם להיעלם בזריזות ובדממה כשטיפשים מגודלים כמוכם וכמוני עוברים בסביבה בצעד כבד ובמהומת פילים שההוביטים שומעים ממרחק רב. יש להם נטייה לבטן עגלגלה; חביבים עליהם בגדים צבעוניים (בעיקר ירוקים וצהובים); הם אינם נועלים נעליים משום שסוליות רגליהם עבות באופן טבעי וכפות רגליהם מצמחות שיער חום סמיך ומחמם, כמו השיער המתולתל שעל ראשיהם; יש להם אצבעות ארוכות, חומות וזריזות ופרצופים טובי?מזג, והם נוהגים לצחוק צחוק עמוק ועשיר (בעיקר אחרי ארוחת הערב, שהם אוכלים פעמיים ביום אם הדבר עולה בידם).

      ההוביט (יח"צ)
      "הגיוני לשער שמשהו ממוזרותם של בני טוק בכל זאת דבק בו, מוזרות שרק המתינה להזדמנות להתגלות". "ההוביט" כריכת ההוצאה החדשה (צילום: יח"צ)

      כעת אתם יודעים די הצורך על מנת שנוכל להמשיך. כפי שהתחלתי לומר, אמו של ההוביט הזה — כלומר ב?יל?ב?ו באגינס — היתה ב??ל?דו?נ?ה טו?ק המפורסמת, אחת משלוש בנותיו המרשימות של טו?ק הזקן, ראש להוביטים שמעבר לנחל, כפי שנקרא הפלג שזרם למרגלות הגבעה. הבריות (בני משפחות אחרות) נהגו לספר כי לפני שנים רבות נשא בוודאי אחד מבני טוק אישה בת פיות. הדבר מגוחך, כמובן, אך בהחלט נותר בהם משהו שאינו הוביטי לחלוטין, ומעת לעת יצאו בנים משבט טוק להרפתקאות. הם נעלמו בחשאי, והמשפחה הצניעה את דבר היעלמותם; אך עובדה היא שבני טוק לא היו מכובדים כבני באגינס, אף שאין ספק שהיו עשירים מהם.

      לא שעברו על בלדונה טוק הרפתקאות כלשהן לאחר שהיתה לגברת ב?אנ?גו? באגינס. באנגו, אביו של בילבו, בנה עבורה (חלקית בכספה שלה) את מאורת ההוביטים המפוארת ביותר שקמה אי?פעם תחת הגבעה או מעל הגבעה או מעבר לנחל, ושם התגוררו השניים עד סוף ימיהם. אף שבילבו, בנה היחיד, נראה והתנהג בדיוק כמהדורה שנייה של אביו היציב והמיושב בדעתו, הגיוני לשער שמשהו ממוזרותם של בני טוק בכל זאת דבק בו, מוזרות שרק המתינה להזדמנות להתגלות. ההזדמנות לא הגיעה עד שהיה בילבו באגינס הוביט כבן חמישים, שהתגורר במאורת ההוביט הנהדרת שבנה אביו כפי שתיארתי זה עתה, ולכאורה השתקע סופית.

      צירוף מקרים מוזר הביא לכך שבוקר אחד, לפני שנים רבות, כשהעולם היה מקום שקט יותר ובו פחות רעש ויותר ירק, וההוביטים עדיין היו רבים ועשו חיל, ובילבו עמד בפתח ביתו לאחר ארוחת הבוקר ועישן מקטרת עץ ארוכה וגדולה שהגיעה כמעט עד בהונותיו הצמריריות (והמסורקות יפה?יפה) — בדיוק אז עבר שם גאנ?ד?ל?ף. גאנדלף! אם שמעתם ולו רבע מכל מה ששמעתי אני עליו, ואני שמעתי רק שמץ מכל מה שיש לשמוע, אתם ודאי מצפים כעת לסיפור יוצא מגדר הרגיל. לכל מקום אשר הלך, ליבלבו סביב גאנדלף סיפורים והרפתקאות יוצאי דופן ביותר. הוא לא עבר למרגלות הגבעה זה עידן ועידנים, למעשה מאז מותו של ידידו הטוב טוק הזקן, וההוביטים כמעט שכחו כיצד נראה. הוא הרחיק מעל הגבעה ומעבר לנחל בענייניו שלו עוד כשהיו כולם זאטוטי?הוביטים קטנים.

      באותו בוקר לא ראו עיניו התמימות של בילבו אלא איש זקן ובידו מטה. היו לזקן כובע כחול מחודד וגלימה אפורה וארוכה. מעל צעיף כסף השתלשל זקנו הלבן עד מתחת לקו המותניים, ולרגליו נעל מגפיים שחורים אדירים.

      תמונות מהסרט ההוביט (יח"צ)
      "איננו רוצים הרפתקאות כאן, תודה רבה! נסה מעל הגבעה או מעבר לנחל." מתוך הסרט "ההוביט" (צילום: יח"צ)

      "בוקר טוב!" אמר בילבו, והתכוון לכל מילה. השמש זרחה, והדשא היה ירוק מאוד. אבל גאנדלף בחן אותו מתחת לגבותיו הארוכות והסבוכות שהזדקרו מעבר לשולי כובעו.

      "למה אתה מתכוון?" שאל. "האם אתה מאחל לי שהבוקר שלי יהיה טוב, או כוונתך שהוא טוב בין שארצה בכך ובין שלא; או שאתה מרגיש טוב הבוקר; או שזהו בוקר להיות בו טוב?"

      "כל אלה יחד," אמר בילבו. "ובנוסף, זהו בוקר נאה מאוד לעשן בו מקטרת באוויר הפתוח. אם יש איתך מקטרת, שב ואמלא אותה בטבק שלי! אין סיבה למהר, כל היום עוד לפנינו!" ובילבו התיישב על שרפרף ליד הדלת, שילב רגל על רגל ונשף טבעת עשן אפורה ונאה שנישאה שלמה אל חלל האוויר וריחפה הלאה משם מעל הגבעה.

      "יפה מאוד!" אמר גאנדלף. "אך אין לי זמן הבוקר לנשוף טבעות עשן. אני מחפש שותף להרפתקה שאני מארגן, ומתקשה מאוד למצוא מישהו מתאים."

      "באזורים האלה? לא מפתיע. אנחנו טיפוסים פשוטים ושקטים, ואין לנו צורך בהרפתקאות. כמה לא נעימות ומטרידות ובלתי נוחות הן! גורמות לך לאחר לארוחת הערב! קשה לי להבין מה מוצאים בהן," אמר מר באגינס שלנו, תחב אגודל מאחורי כתפיותיו ונשף טבעת עשן נוספת, גדולה מהקודמת. לאחר מכן שלף את המכתבים שהגיעו בדואר הבוקר והתחיל לעיין בהם, מעמיד פנים שאינו מבחין עוד באיש הזקן. הוא החליט שאין זה טיפוס כלבבו, ומאוד רצה שיסתלק. אבל הזקן לא זז ממקומו. הוא עמד שעון על מקלו והביט בהוביט בלי לומר דבר, עד שבילבו נמלא אי?נוחות גדולה ואף רוגז קל.

      "בוקר טוב!" אמר לבסוף. "איננו רוצים הרפתקאות כאן, תודה רבה! נסה מעל הגבעה או מעבר לנחל." ובדברים אלה היתה כוונתו לומר שהשיחה הגיעה לסיומה.

      "כמה רבים השימושים שלך ל'בוקר טוב' אחד!" אמר גאנדלף. "עכשיו כוונתך שאתה רוצה להיפטר ממני, ושהבוקר לא יהיה טוב עד שאסתלק."

      "ממש לא, ממש לא, אישי הטוב! בואו נראה, נדמה לי שאיני יודע מה שמך."

      "כן, כן, אישי הטוב — ואני דווקא יודע את שמך, מר בילבו באגינס. וגם אתה יודע את שמי, גם אם אינך זוכר שאני שייך לו. אני גאנדלף, וגאנדלף פירושו אני! אוי לאוזניים אשר שומעות! בנה של בלדונה טוק יקדם את פני בברכת 'בוקר טוב' כאילו הייתי מוכר כפתורים העובר מדלת לדלת!"

      כרזת הסרט ההוביט (יח"צ)
      "סליחה! איני רוצה בשום הרפתקאות, תודה רבה. לא היום". מתוך הסרט "ההוביט" (צילום: יח"צ)

      "גאנדלף, גאנדלף! חי נפשי! ודאי לא הקוסם הנודד שנתן לטוק הזקן זוג חפתי יהלום קסומים שהתכפתרו מעצמם והתרופפו רק בפקודה? לא הברנש שנהג לספר סיפורים נפלאים שכאלה במסיבות, על דרקונים וגובלינים וענקים והצלת נסיכות ומזלם הטוב המפתיע של בני אלמנות? לא האיש שידע להכין זיקוקים משובחים להפליא! אני זוכר אותם היטב! טוק הזקן נהג לשגר אותם בחגיגות ערב אמצע הקיץ. כמה מרהיבים היו! הם ליבלבו כמו פרחי אש אדירים דמויי שושן ולוע הארי ויערה, ונותרו תלויים כל הערב באור הדמדומים!" בשלב זה בוודאי הבחנתם שמר באגינס לא היה טיפוס משעמם כפי שחשב שהוא, ושפרחים היו חביבים עליו מאוד. "אוי לי!" המשיך ואמר. "לא גאנדלף שבגללו יצאו כל כך הרבה נערים ונערות שקטים להרפתקאות משוגעות? מטיפוס על עצים עד ביקור אצל א?ל?פים — או שיט בספינות, הפלגה אל חופים רחוקים! שככה יהיה לי טוב, החיים היו הרבה יותר מעניי... כלומר, בימים ההם נהגת לחולל כאן מהומות גדולות. סלח לי, אבל לא היה לי מושג שאתה עדיין בעניינים."

      "והיכן אהיה?" שאל הקוסם. "ובכל זאת אני שמח לגלות שלא שכחת אותי לחלוטין. נראה שלפחות הזיקוקים שלי זכורים לך בחיבה, ויש בזה מקום לתקווה. למען זכרו של סבך טוק הזקן, ולזכר בלדונה האומללה, אעניק לך את אשר ביקשת."

      "סלח לי, אבל לא ביקשתי דבר!"

      "ודאי שכן! פעמיים ביקשת את סליחתי. ותקבל אותה. למעשה אגדיל לעשות ואשלח אותך להרפתקה שעליה דיברתי. הדבר יהיה משעשע מאוד עבורי, מועיל מאוד עבורך — וסביר להניח שאף רווחי, אם תצליח לצאת ממנה בשלום."

      "סליחה! איני רוצה בשום הרפתקאות, תודה רבה. לא היום. בוקר טוב! אבל אתה מוזמן לשתות איתי כוס תה — מתי שתרצה! אולי מחר? חזור מחר! להתראות!" ובמילים אלה הסתובב ההוביט ונמלט מבעד לדלתו העגולה והירוקה, וסגר אותה מאחוריו מהר ככל שהעז בלי להפגין גסות רוח. בכל זאת היה מדובר בקוסם.

      "מדוע בשם שמים הזמנתי אותו לתה!" אמר לעצמו בדרכו למזווה. זמן קצר קודם לכן הוא סיים את ארוחת הבוקר, אבל עכשיו הרגיש שעוגה או שתיים ומשהו קטן לשתות יאוששו אותו מהבהלה שתקפה אותו.

      גאנדלף המשיך לעמוד מחוץ לדלת, וצחק ממושכות בקול שקט. לאחר זמן?מה ניגש לדלת, ובחוד המטה שלו חרת סימן משונה על דלתו הירוקה והנאה של ההוביט. ואז הסתלק משם, בערך כשסיים בילבו את העוגה השנייה והתחיל להאמין שהצליח להימנע מכל הרפתקה.

      ההוביט / ג'. ר. ר. טולקין, בתרגום יעל אכמון, הוצאת זמורה ביתן

      "ההוביט" - האם תקראו את התרגום החדש? ספרו לנו בפייסבוק