הפט שופ בויז הם מהאייקונים הפופיים הגדולים של זמננו. נדמה שבגילם (כריס בן 52. ניל, שומו שמיים, כבר בן 58), מעמדם (מכירות שחצו את המאה מיליון) ואחרי הופעה מסחררת בטקס הסגירה של האולימפיאדה, הם יודעים את זה יותר טוב מכולנו. אבל הפט שופ בויז מעולם לא היו להקה יהירה, ואת זה אפשר לשמוע כמעט בכל שיר שלהם.
"Elysuim" אלבומם החדש ו ה-11 במספר, שעוסק במעמד, בפופ, באגו ואיך לא, גם באהבה, הוא לא יצירה שחוגגת כוח. הוא יצירה שבאה לשאול את מה שאנשים שהגיעו לפסגת ההצלחה חייבים לשאול את עצמם. האם אולי הם נתקעו בפסגה והאם המעמד האייקוני הוא בהכרח ברכה. התשובה, אגב, כפי שהיא מצטיירת באלבום החדש, היא שאולי לא. אבל תשובה כל כך כנה, שמנוסחת כל כך יפה, אפשר לתת רק מקום גדול של ביטחון וכישרון שאינו נגמר.
זה מצחיק, כי כוכבי הפופ של הרגע, מאלו שאינם מוכשרים כמעט בכלום כמו קייטי פרי ועד למוכשרים ביותר שבהם (קנייה ווסט) מזניקים את עצמם למירוץ הפופ כשהם קודם כל מכריזים על עצמם כאייקונים. אז הם ממשיכים אותו כשהם נאבקים - מקמפיין לקמפיין, מאלבום לאלבום, מציוץ לציוץ - בהצדקת הטייטל. הפט שופ בויז חיים במקום אחר. הם הרוויחו ביושר את המעמד המבוקש כי הם, בפשטות, כתבו את שירי הפופ הכי טובים אי פעם. ועכשיו נמאס להם, ונמאס להם פעמיים: קודם נמאס להם מאנשים שלא מפסיקים להזכיר להם שהם כתבו את השירים האלה, ושנית, נמאס להם מאמנים שלא מסוגלים לכתוב כאלה.
יש בזה משהו נרגן. אלא שהנרגנות של "Elysium" רהוטה, עדינה, כנה ונעימה. זה פופ כל כך אחר, רגוע ואינטילנגטי, עד שבמונחים של היום לא בטוח שהוא ראוי להיקרא פופ. אולי זה כבר ראוי לטייטל אולדיז. אולדיז פופ. "Elysium" הוא לא אלבום סוחף, בטח שלא בהאזנה ראשונה, כי יש בו משהו חמקמק. אבל בהאזנות חוזרות מתגלות בו פנינים, יצירות פט שופ בויז קלאסיות, עם טקסטים מדויקים.
בתחילתו נמצא הסינגל "Leaving", שיר שנשמע מצד אחד הכי פט שופ בויז של פעם ומצד שני לחלוטין רענן. אחריו מגיע Invisible"", קטע איטי ומהפנט. "Your Early Stuff" הוא קטע משעשע ודי מבריק שמאגד את כל השטויות שאנשים אומרים לניל וכריס - מעין "שירת הסטיקר" הפרטית של הפט שופ בויז, ערימה של פליטות פה חסרות טאקט וקלישאות, שהונחה על ביט אלקטרוני שמפיח בהן חיים. "Ego Music" מבטא בנשכנות רבה את מה שהפט שופ בויז מרגישים כלפי כוכבי הפופ של השנים האחרונות. "אנשים מרותקים אלי כי אני מסור טוטאלית למעריצים שלי / אני לחלוטין חסר פחד ואנשים מבינים את זה / בים של שליליות אני כמו פסל החירות / לכן אנשים אוהבים אותי / זה מצניע" טננט שר באירוניה, ומכוון חץ מורעל לליידי גאגא.
לא כל השירים מעולים, אבל יחד, כיצירה, הם נותנים את התחושה שהפ שופ בויז כתבו פסקול למחזמר על חיי הפופ ב-2012. לעיתים זה מחזמרי מדי: "Give It A Go" ו "Hold On" מיושנים באופן שמאפשר לדמיין שחקן צעיר חשוף חזה מבצע אותם על במה בברודווי, אימג' שבהחלט אפשר לחיות בלעדיו.
אי אפשר להתעלם מפקטור ההתבגרות של הפט שופ בויז, אבל היפה ב"Elysium" הוא שהפט שופ ממש לא מעוניינים שתשכחו שיום ההולדת העגול הבא שהם יחגגו יהיה 60. אז היוש, מדונה, מסתבר שאפשר להזדקן ממש יפה בפופ. צריך רק לדעת איך.
מה אתם חושבים על החדש של הפט שופ בויז? ספרו לנו בפייבוק