פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הנסיכה הקסומה" חוגג 25: למה אנחנו כל כך אוהבים אותו?

      אחרי 25 שנה במהלכן נשחקו מכשירי וידאו בכל העולם כתוצאה מצפיות חוזרות ונשנות בסרט שקיבל מעמד אייקוני, הגיע הזמן להבין למה. איניגו מונטויה כבר בפנים

      "הנסיכה הקסומה" הוא כידוע, אובייקטיבית, הסרט הכי טוב שנוצר אי פעם. לראיה: ברשימת הסרטים הגדולים של אתר IMDB הוא מדורג במקום ה-192 וכל מי שבחר בסרטים שמעליו לא מבין כלום. ייתכן, אם בכל זאת תלחצו אותנו לקיר, ש"הנסיכה הקסומה" אינו באמת הסרט הטוב בכל הזמנים, אבל הוא בלי ספק אחד האהובים ביותר.

      הסרט יצא לאקרנים בארצות הברית לפני 25 שנה בדיוק. הוא לא שבר שום קופה, לא משך תשומת לב רבה וקיבל מועמדות בודדה אחת לאוסקר, דווקא על אחד האלמנטים החלשים ביותר בו – השיר "Storybook story". אבל אז הוא הגיע לוידאו, ואנשים גילו שהם נהנים לצפות בו שוב ושוב. ושוב. ושוב. אנשים לא מחבבים את "הנסיכה הקסומה": הם מאוהבים בו.

      את השלמות של הסרט קשה להסביר, את הכשלון שלו – קל מאוד. ב-1987, בדיוק כמו היום, סרטים קוטלגו בקטגוריות, ו"הנסיכה הקסומה" סווג כ"צ'יק פליק", סרט לבנות. ואיך לא? קוראים לו "‏The Princess Bride‏". שם שמערב שניים מהדברים שבנות הכי אוהבות – כלות ונסיכות - ושבנים הכי לא סובלים. ברור לגמרי שזה סרט נשיקות. איזה מין שם זה לסרט ‏שעוסק בספורט, סיף, לחימה, עינויים נקמה, ענקים, מפלצות, מרדפים, בריחות, אהבת אמת וניסים?

      צריך רק לצלוח את שם הסרט ולצפות בדקות הראשונות שלו כדי להבין כמה שהסרט הוא ההיפך מצ'יק-פליק. ברגע שקהל הבנים נכנס לסרט הוא פוגש שם את עצמו, בדמות פרד סאבאג', הילד החולה שלא רוצה להתנתק ממשחקי הוידאו האהובים שלו. כשסבא (פיטר פאלק, שהלך לעולמו בשנה שעברה) מציע לקרוא לו סיפור, הילד מגיב בהתאם: ספרים זה לחננות, וספרים על אהבה? ברצינות, סבא, תתקדם. אבל סבא יודע על מה הוא מדבר, ואיך לשכנע את הקהל שלו: הוא שולף עינויים, רצח ופיראטים. ובכל פעם שהסיפור מגיע אל קטע של נשיקות, הנכד מעקם את האף לפני שאנחנו נספיק לעשות את זה, וכך מתפקד כמנגנון השעיית-ציניות מושלם.

      הסיפור עצמו – סיפור אהבתם הנצחית של ווסטלי (הו ווסטלי מה עשיתי) נער החווה ובאטרקאפ, האישה היפה ביותר בעולם (רובין רייט) – הוא סיפור הרפתקאות קלאסי, ובו בזמן פארודיה אוהבת על סרטים כאלה. לעיניים של ילד, הסיפור רציני לחלוטין: בעיניים מבוגרות יותר, כל הדמויות הן קריקטורות, והסרט פשוט לא מפסיק להצחיק.

      וויליאם גולדמן כתב את הספר "הנסיכה הקסומה", שהוא, לטענתו, גירסה מקוצרת של ספר ארוך ומשעמם (שמעולם לא היה קיים) מאת ס. מורגנסטרן, אחד מבכירי הכותבים של פלורין (מדינה שגם היא לא היתה קיימת מעולם), ושאותו גולדמן עיבד כדי לספר לבנו (גם הבן מעולם לא התקיים). גולדמן הוא גם זה שעיבד את הספר לתסריט, וגרם לחריגה נדירה מהכלל האוניברסלי: "הספר היה יותר טוב". הספר אמנם מצוין, אבל התסריט מושלם.

      זה אולי הסרט המזמין לציטוט ביותר אי פעם: כמעט אין בו שורה אחת שאינה שמישה להפליא בשפע של מצבים יומיומיים. חברה שלך מבקשת שתעביר את המלח? הפוך פעולה יומיומית למחווה רומנטית מהמעלה הראשונה בעזרת "As You Wish". קרה משהו מדהים? מלמלי "Inconceivable!". איזה מעצבן בפייסבוק טוחן לכם במוח על פריבילגיות? תעירו לו שהוא כל הזמן משתמש במילה הזאת, והיא כנראה לא אומרת מה שהוא חושב שהיא אומרת. החתול נשך אותך ביד שמאל? חייך משום שאתה יודע משהו שהוא לא יודע: אתה לא שמאלי. מישהו חתך אותך בכביש? תגיד "שלום, שמי הוא איניגו מונטויה. אתה הרגת את אבי, היכון למות". זה אמנם לא רלוונטי למצב הנתון אבל זה יגרום לך להרגיש מעולה.

      אגב, זה איניגו. לידיעתם של כל אלה שממשיכים לקרוא לו "אינדיגו מונטויה".

      התסריט המעולה מלווה באחת מעבודות הליהוק הטובות אי פעם. מה זה בדיוק, תשאלו, ליהוק טוב, ואיך זה שונה מלומר שהשחקנים ‏פשוט טובים? ‏פשוט: ליהוק גאוני הוא כזה שמציב כל שחקן בתפקיד שנראה כאילו הוא נועד לגלם, ‏כזה שהחקן ‏יזוהה איתו לנצח, ולעולם לא יצליח לחזור עליו. קארי אלווס, תוכיח הקריירה שלו ‏בעשרים השנים ‏האחרונות, הוא לא שחקן ענק. אבל ווסטלי הוא נסיך-חלומות-‏פיראט-אכזר ‏מושלם. מנדי פטנקין בילה שנים ב"מחשבות פליליות", "מתים במשרה חלקית" ‏ו"הומלנד", ושום דבר שהוא יעשה שם לעולם לא ייטמע בזכרון הקולקטיבי כמו משפט אחד מפיו בתפקיד ‏איניגו, הסייף הספרדי ‏רודף הנקמה. אנדרה הענק הוא פזיק לנצח.

      אם כבר מזכירים דברים שוויליאם גולדמן כתב ושמצוטטים הרבה, הוא גם זה שכתב ש"אף אחד לא יודע כלום" בהוליווד: כולם מחפשים נוסחאות קסם, ‏אבל בסופו של דבר אף אחד לא יודע איזה סרט יצליח ואיזה סרט ייכשל, או למה. גולדמן בהחלט ידע ‏לכתוב תסריט, אבל הדגים היטב את עיקרון חוסר הידיעה בכך שמעולם לא הצליח לחזור עליו. ולא ‏רק הוא: אף אחד מהמעורבים בסרט לא הצליח לשחזר את ההצלחה המאוחרת שלו. לא השחקנים, לא הבמאי רוב ריינר, וגם לא הז'אנר. גם אחרי שהסרט זכה להצלחה מאוחרת, ההרפתקאות התקופתיות והפיראטים חזרו לאופנה, רק כמעט 20 שנה מאוחר יותר, עם "שודדי הקאריביים". זה היה ועודו סרט חריג בהוליווד. מה שלא משנה בדבר את העובדה ש"הנסיכה הקסומה" הוא הדבר השלישי הכי נפלא בעולם, אחרי אהבת אמת וסנדוויץ' בשר כבש, חסה ‏ועגבניה.‏

      כמה פעמים צפיתם ב"הנסיכה הקסומה"? ספרו לנו בפייסבוק