אם מישהו מתחום הקולנוע המקומי ייאלץ לענות על השאלה המאוסה "מה ישראלי בעיניך?", לכל הפחות תהיה לו תשובה בשלוף ישראלי בעיני זה לראות סרטים ביום כיפור. קשה לשים את האצבע המדויקת על השנה שבה המנהג הזה התחיל, אבל ברור שהוא עדיין לא נפסק, וספק מתי זה יקרה, אם בכלל. גם ביום כיפור הזה, אם כך, יצבאו המוני בית ישראל החילוניים על מעט ספריות הווידאו שעוד נשארו במדינה או שימצאו דרכים אחרות לשים ידיהם על תחמושת קולנועית, כדי לוודא שלא יישארו משועממים ולו לרגע אחד במהלך היממה הארוכה הזו.
כיוון שאין יותר מדי אופציות בידור אחרות בהישג יד, לתוך אותה יממה אפשר באין מפריע לדחוס מרתון של שלל סרטים, והשאלה היא רק איך לנצל את הזמן בצורה מיטבית. כמיטב המסורת, גם הפעם הכנו מדריך צפייה כדי לסייע למי שמעוניין בכך. בעקבות ההצלחה של הניסיון הקודם, גם במקרה זה אנו שומרים על הפורמט של שנה שעברה, ומחלקים אותו לשלושה תפריטים.
כזכור, הראשון מיועד לאלה שלוח הזמנים האישי והמקצועי לא מאפשר להם ללכת לבתי הקולנוע במרוצת השנה, ולכן יום כיפור הוא ההזדמנות הראשונה והיחידה שלהם לסמן וי על כל הסרטים הגדולים שלה. אל תתביישו להודות שאתם כאלה, ואל תלעגו למי שהוא כזה מדובר הרי ברוב הדומם של החברה.
התפריט השני מעט מתקדם יותר, ופונה לאלה שהולכים לקולנוע בסביבות פעם בחודש, ולכן כן מילאו את כל חובות הצפייה ההכרחיות בשוברי הקופות הגדולים של השנה, אבל לא עלה בידיהם לעשות יותר מזה. התפריט השלישי כבר פונה לאלה שראו את כל מה שהגיע לקולנוע בחודשים האחרונים והיה ראוי לצפייה, כך שכל מה שנותר להם הוא להשלים את הפנינים שנגנזו בארץ.
כיוון שכמות הכותרים הרי אינסופית ובכל זאת צריך לצמצם את המבחר כך שיהיה רלוונטי ככל האפשר, שלושת התפריטים מורכבים רק מסרטים שהופצו בפורמט ביתי בחודשים האחרונים, ובעיקרון לא כולל כאלה שמבלים זה מכבר ב-VOD או בערוצי הסרטים. שני התפריטים הראשונים כוללים אך ורק די.וי.די שקיימים בתרגום לעברית, אבל בתפריט האחרון והמתקדם מכולם, שהוא מלכתחילה מעט הארד-קור, לא קיימת ההגבלה הזו.
רמה 1
יום שלישי, 18:00
כיוון שהשם של "משחקי הרעב" יכול להיות גם מילה נרדפת ליום כיפור עצמו, רק הולם לצפות בו בתחילת הצום. נוסף לזאת, לא חסרות כמובן סיבות לראות לראשונה או מחדש את העיבוד המהנה והחכם לרב-המכר על המציאות הדיסוטופית, שממחיש לנו לאן השגשוג של תוכניות המציאות עוד עלול להוביל אותנו. לנוכח המקום המרכזי שתפס השנה הריאליטי והסקנדלים שלו בציבוריות הישראלית; לאור העובדה שכוכבת הסרט, ג'ניפר לורנס, הפכה מאז לשחקנית הכי חמה בהוליווד; ובהתחשב בכך שההכנות להמשכון שלו בעיצומן, באמת שחובה כבר להשלים את הצפייה בו לפני שכבר יהיה מביך מדי להודות שלא עשיתם זאת.
יום שלישי, 21:00
"הנוקמים", הבלוקבסטר הגלובלי של השנה, לא זכה למעמד דומה בארץ, והוא ניצב רק בשלהי צמרת שוברי הקופות המקומיים, עם קצת מעל 200 אלף צופים. כיוון שחלק מהם הם חסידי גיבורי-על שהלכו לראות אותו יותר פעם אחת, אפשר להסיק מכך שיש רבים בישראל שטרם ראו אותו. עתה יש להם הזדמנות לעשות זאת, ולהתרשם כיצד השכיל היוצר המבריק ג'וס ווידון להתמודד בהצלחה עם משימה מורכבת בסדר גודל של מפגש פסגה בין מיטב גיבורי העל של מארוול איירון מן, תור, הענק הירוק וכיוצא בכך.
התוצאה הרבה פחות פומפוזית ומלאת חשיבות עצמית מאשר "עלייתו של האביר האפל", ובכל זאת יש בה מידה רבה של ערך אמנותי, בידורי ואקטואלי. 140 דקותיה מספקות הנאה רצופה לכל גיל, ובכך סותמות היטב את משבצת ההצגה המרכזית של ערב יום כיפור.
יום שלישי, 24:00
את מלחמתם של גיבורי "הנוקמים" בחייזרים המאיימים להשתלט על העולם אפשר להמשיך ב"גברים בשחור 3", שבו וויל סמית', טומי לי ג'ונס וג'וש ברולין עושים דבר דומה, וגם כן באופן מבדר להפליא.
למעשה, אפשר לומר כי הסרט הזה היה ההפתעה הגדולה של הקיץ הקודם למרות כל הסיבוכים סביב הפקתו והתהיות בנוגע להכרחיות קיומו, השכיל הבמאי ברי זוננפלד להוציא כאן תחת ידיו קומדיית פעולה/מד"ב/מסע בזמן עתירת המצאות ויזואליות ותסריטאיות, שגם מאפשרת לסמית לחזור לכושר לאחר הפוגה קצרה מן המסך ולברולין להוכיח שוב שהוא אחד השחקנים הכי לא מוערכים דיו בתעשייה. אילולא עברנו לעידן שבו גיבורי-העל השתלטו על הוליווד, "גברים בשחור 3" אף היה מרוויח ביושר הקרנה במסגרת הרצועה המרכזית של הערב.
יום רביעי, 11:00
את בוקר יום הכיפורים אנו מקדישים לרצף קומדיות פרועות, שבעיקרון לאו דווקא מתאימות לספיחים הקטנטנים של המשפחה, אבל לנוכח הנסיבות, אפשר להחליק את ישיבתם מול המסך. הראשונה היא "רחוב ג'אמפ 21", עיבוד לסדרת הפולחן משנות השמונים עם כוכבה המקורי, ג'וני דפ, בתפקיד קטן, ועם ג'ונה היל וצ'נינג טאטום הלוהטים בנעלי הדמויות הראשיות.
כל אלה יוצרים סרט שברובד אחד שלו הוא סתם קומדיית אקשן סלפסטיקית משעשעת, וברובד עמוק יותר מתגלה כמחווה שנונה לימי התרחשות הסדרה הפולחנית, ולעידן שבו התקינות הפוליטית וההתפתחויות הטכנולוגיות עוד לא נטרלו את הקסם של הנעורים. כתוצאה מכך, "רחוב ג'אמפ 21" יענג גם את מי שגדלו על מעללי דפ וחבורתו וגם את מי שמעולם לא שמעו על המקור.
יום רביעי, 13:00
מסע השיווק חסר הבושה של "הדיקטטור" הוליד בסופו של דבר אכזבה קופתית. כמעט ורק בישראל נהנתה הקומדיה מהצלחה, וגם כאן לא בדיוק שברה שיאים חסרי תקדים. לפיכך, נותרו עוד כאלה שלא ראו את הסאטירה של סשה ברון-כהן, והגיעה שעתם לגלות כי מאחורי קמפיין היח"צ מעורר העוינות והבדיחות הוולגריות והאינפנטיליות לכאורה מסתתר משהו בוגר ומעורר הערכה: אמירה חריפה על הדרך שבה החברה והתקשורת הפכו בימינו את העריץ הפוליטי לגיבור תרבות.
כמו ב"רחוב ג'אמפ 21", גם כאן הצופים הצעירים יותר יצחקו ככל הנראה רק מן המחוות הפיזיות והמילים הגסות, בשעה שאלה הקשישים יותר יוכלו להתענג גם על מה שנאמר בו מתחת לפני השטח. כך או כך, כל מי שאינם נרתעים מהומור החודר לקרביים יוכלו לשאוב ממנו הנאה.
יום רביעי 15:00
גם בתפריט שמבוסס על שוברי קופות יש מקום למשהו שאינו דובר אנגלית, ובעצם למה להצטדק? הרי הסרט הזה, "מחוברים לחיים", הביא בארץ כמעט פי שניים קהל מאשר כל אחד מן הלהיטים הנ"ל. ראו אותו כאן כחצי מיליון צופים, מה שאומר פחות או יותר כי אחד מכל עשרה ישראלים שנוהגים ללכת לקולנוע רכש לו כרטיס השנה.
אם אתם שייכים לתשעים האחוז האחרים, לקראת מוצאי יום כיפור תוכלו להבין גם אתם על מה כל המהומה ולגלות שהיא נוצרה בעקבות סיפור מרגש למדי על חברות בין אריסטוקרט לבן ומשותק וצעיר שחור מן הפרברים שמתחיל לשמש לו אח סיעודי. בסך הכל, "מחוברים לחיים" הוא אמנם הוכחה נוספת ש"קולנוע זר" אינו בהכרח "קולנוע איכותי", ועדיין אי אפשר לקחת ממנו את האנושיות מחממת הלב שלו, שיומרותיה הצנועות באות לידי ביטוי טוב עוד יותר במסך הקטן.
רמה 2
יום שלישי, 18:00
את המרתון הזה אנו מתחילים עם סרט שכבר בהגעתו לאקרנים נאמר עליו כי הוא הולם יותר צפייה ביתית בחגים או בשעות הקטנות של הלילה. מדובר ב"נעולים", מותחן פעולה עתידני בהפקתו של לוק בסון, שהוא מעין שעתוק מדויק של מוצרים דומים מן הז'אנר משנות התשעים, רק עם גאי פירס בנעליו של ז'אן-לוק ואן דאם.
בהתאם לזאת, אנו מקבלים את התפריט הרגיל של הסרטים הללו: אקשן טהור, ענייני ואפקטיבי, דמויות משנה מוקצנות להחריד, הומור מאצ'ואיסטי, עלילה מרכזית לא סבירה ועלילת משנה רומנטית בכיכובה של בחורה מצודדת. התוצאה מענגת באותה מידה שאינה הכרחית.
יום שלישי, 21:00
הערב ממשיך בשני סרטים מתוחכמים יותר שדווקא היו ראויים להצלחה נאה בקופות ישראל. אך בשל השתייכותם לז'אנר האימה/מד"ב שעדיין אינו אהוד כאן במיוחד, הם נעלמו במהרה מן האולמות. מי שלא עלה בידיו לצפות בהם אז, מוזמן בחום לעשות זאת עתה.
שניהם גם מצטיינים בכך שהם לוקחים ז'אנר שחוק ומשחקים בערמומיות עם החוקים שלו. הראשון הוא "בקתת הפחד", שכתב יוצר "הנוקמים" ג'וס ווידון, וכמשתמע משמו משתעשע במשחק הזה במסגרת סוגת האימה. בשל האירוניה המובנית של הסרט הוא אינו מפחיד לרגע, וגם יש לו בעיה קשה בכל הקשור לעיצוב הדמויות, אבל הקונספט התסריטאי הגאוני על אמת שלו מחפה על כל זאת, ומטלטל את עולם הזוועתונים בצורה שאי אפשר יהיה להתעלם ממנה.
יום שלישי, 24:00
המעדן השני ברצף הוא "כרוניקה בזמן אמת", שמשלב לראשונה בין שתיים מן המגמות המובילות בהוליווד העכשווית: סרטי גיבורי-על בכיכובם של בני נוער הזוכים בכוחות מיוחדים; וסרטי Found Footage, המעניקים לנו את האשליה שמה שאנו רואים תועד בזמן אמת במצלמות ביתיות.
הבמאי ג'וש טראנק, שהודות להצלחתו כאן הפך סחורה חמה בהוליווד, משכיל להלחים את שני הז'אנרים האלה בצורה מגובשת ומחודדת, לתת מבט קודר בגיל ההתבגרות ולספק לקהל חוויה מעניינת. כיאה לרוחו של יום הכיפורים, זו גם תעלה בו בתום הצפייה שלל תהיות מוסריות על האחריות האישית שיש לכל אחד מאתנו בתוך החברה שבה אנו חיים.
יום רביעי, 11:00
לאחר שני הסרטים האלימים ו/או האפלים של הערב הקודם, את הבוקר הזה נתחיל בשניים שמיועדים, כמו שאומרים, לכל המשפחה. הראשון הוא "מראה, מראה", הטוב מבין העיבודים שנעשו השנה לאגדת שלגייה.
בניגוד ל"שלגיה והצייד" המחריד, שלא היה בו שום עניין מעבר לסקנדלים שסיפקו מאחורי הקלעים שלו, כאן אפשר למצוא עוקץ אמיתי, השומר על המהות של המקור אבל גם מתאים אותו לזמננו. נוסף לכך, הבמאי טרזם סינג מגיש את כל זאת באריזה יפה לעין, שתאבד חלק מכוחה במעבר למסך הקטן אבל עדיין תשזוף את האישונים. היוצר גם משכיל לנצח על הופעות משובחות של ג'וליה רוברטס, בתפקידה הטוב מזה שנים, והצעירים הפורצים לילי קולינס וארמי האמר. כל אלה מוכיחים שאפשר לתת נגיסה עסיסית בתפוח גם בלי להיעזר בקריסטן סטיוארט.
יום רביעי, 13:00
לעתים קרובות סרטים תוצרת הארץ בכלל לא זוכים למהדורת דיוידי, וגם אם כן זה לפעמים קורה באיחור לא סביר, אבל "אורחים לרגע" של מאיה קניג יצא בפורמט ביתי זמן קצר לאחר הסיבוב הנאה שלו באולמות הארץ. כך, גם ביושבנו על הכורסא אפשר ליהנות מהופעתו של גור בנטביץ', בן זוגה של הבמאית וככל הנראה האיש הכי מגניב בתעשייה המקומית, כאב הנדרש להתאחד מחדש עם בתו המנוכרת. הוא עושה זאת בדרך מינורית אך מקסימה, שהעיסוק שלה במשפחות ובצרות אחרות הולם כמובן כמו כפפה ליד את רוח החג.
יום רביעי, 15:00
הצעת הצפייה השישית והאחרונה בתפריט הזה מאפשרת לתקן את אחד העוולות הגדולים של מנגנון ההפצה הישראלי בשנה האחרונה: אף ש"עד החתונה זה יעבור" עוסק במכאוביהם הרומנטיים של צעירים מהעיר הגדולה ולכן מן הסתם פונה בעיקר אליהם, הוא כלל לא הוקרן באיזשהו אולם קולנוע בתל אביב, וכיאה להפצתו המטופשת, נכשל בקופות. עכשיו, כל מי שהתאכזב בזמנו לגלות כי הוא מוקרן אך ורק בגלילות, רמת גן וכדומה כבר לא צריך טובות, ויכול מכל פינה ואתר בארץ לחזות כיצד ג'ייסון סיגל ואמלי בלנט מתקשים לאזן בין אהבתם לקריירה שלהם, ובכך חושפים אמיתות כואבות על החיים בעידן העכשווי. תוך כדי כך, מורגשות בסרט חריקות רבות, ועדיין יש בו אומץ, מקוריות ורגעי התעלות הדיאלוג בהשראת "רחוב סומסום", למשל, הוא מן הטובים שנשמעו השנה בקולנוע.
רמה 3
יום שלישי, 18:00
כל המנות בתפריט זה הן חברות של כבוד במועדון הגנוזים של עולם ההפצה הישראלי. הראשונה שבהם, סרט האינדי "ברני" פרי עטו של ריצ'רד לינקלייטר, גם לא הופצה כמעט באף מדינה בעולם, אף שנהנתה מהצלחה נאה במולדתה. אולי זה קרה מפני שהיא מתרחשת במעמקי האמריקנה, ולכן המחשבה היתה שהקומדיה הזו תהיה "אמריקאית" מדי לקהל בפריז ובפתח תקווה.
אך האמת היא, שלא צריך להיות מטקסס כדי לאהוב את הסיפור המשונה והאמיתי לחלוטין, כדרכם של סיפורים משונים, על חברות בין עוזר למנהל בית הלוויות ואלמנה עשירה. ג'ק בלאק ושירלי מקליין מצוינים בתפקידים הראשיים, אבל השוס האמיתי כאן הוא תפקיד המשנה של מתיו מקונוהיי, שאם לוקחים בחשבון גם את הופעותיו ב"מג'יק מייק", "קילר ג'ו", "העיתונאי" ו"מאד", הרי שהוא השחקן האמריקאי הבולט של השנה.
יום שלישי, 21:00
את המשך הערב נקדיש להצגה כפולה שחוץ מלמלא את הזמן ביום הכיפורים, הורגת שתי ציפורים במכה אחת וחוגגת גם את תחילת שנת הלימודים. זאת, כיוון שבמרכז שני הסרטים להלן עומדים מורים.
הראשון הוא "Monsieur Lazhar" שהיה מועמד השנה לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר, אך הלך לאיבוד בין הרעש סביב הנציגים מאיראן, ישראל ופולין, ולכן לא קיבל את תשומת הלב הראויה. זו מגיעה לו, שכן דרך סיפור על מורה מחליף שמתעקש לשמור על שיטותיו האולד-סקוליות, הוא מצליח לגעת ברגישות ובחוכמה בכל מה שמערכת החינוך המודרנית הקריבה לטובת התפיסות המתקדמות לכאורה.
יום שלישי, 24:00
רק לפני כמה ימים חבר שלח לי הודעה בפייסבוק ושאל - "תגיד, אתה זוכר את הסרט המעולה הזה שראינו בפסטיבל חיפה הקודם? עם אדריאן ברודי כמורה? מה קרה לו, לאן הוא נעלם? לא הקרינו אותו מאז בשום מקום"? אז התשובה המצערת היא שאותה דרמה, שמה "Detachment", אכן נעלמה. למרות הנוכחות של כוכב "הפסנתרן" בתפקיד הראשי, אף שמשחקים בצידו גם שמות בסדר הגודל של כריסטינה הנדריקס, בריאן קרנסטון ורבים אחרים, והגם שחתום עליו טוני קיי, במאי "אמריקן X". בכל זאת, הוא כמעט לא הוקרן מסחרית בארצות הברית, ומעבר לבכורה שלו בהר הכרמל, גם בישראל לא זכה לחשיפה, אפילו לא בטלוויזיה.
את הדרתו אפשר להסביר בכך שהוא משתמש בגיבורו כדי להביט במערכת החינוך העכשווית ובחיים בכלל בצורה אקזיסטנציאליסטית ונואשת במיוחד. למעשה, קיי לוקח כאן את "הזר" של קאמי, פועל בהשראתו ומאזכר אותו, אך מוביל את הדמויות לתהומות חשוכות וגדולות עוד יותר. לעתים הוא עושה זאת בצורה מופגנת מדי, אך בסך הכל "Detachment" הוא סרט נועז שמשכיל לטלטל וגם לעורר מחשבות, כולל כאלה שהולמות את רוח היום.
יום רביעי, 11:00
אם בין הצפייה בסרטים תקחו הפסקה כדי לנצל את יום
הכיפורים לשם קריאת ספר מתח טוב, סביר להניח שהוא יגיע מארצות הקור, שהרי הסקנדינבים השתלטו בשנים האחרונות על הז'אנר. זה ניכר בספרות ובמידה דומה גם בקולנוע, כפי שמוכיח שוב "Headhunters", מותחן הפעולה הנורבגי שקצר שבחים רבים מסביב לעולם ובאופן בלתי נמנע, הוליווד כבר מיהרה לרכוש את הזכויות לעיבוד מחודש שלו.
ההתלהבות ממנו מוצדקת. אמנם הסיפור על מרדף החתול והעכבר בין גבר שהוא פסיכופת תאב דם ואחד שהוא סתם נוכל ערמומי אינו מבריק במיוחד, אבל הדרך שבה הבמאי מורטן טילדום מציג אותה היא כן כזו. למעשה, בדומה לעמיתו הסקנדינבי ניקולס וינדינג רפן ב"דרייב", הוא מייבא לצפון-אירופה טכניקות של הקולנוע הדרום-קוריאני, והפיוז'ן האסייתי-נורדי מוביל לחוויה סוחפת ומחשמלת.
יום רביעי, 13:00
את התפריט הזה נסיים ברצף של סרטי תעודה משובחים. הראשון, "Paradise Lost 3: Purgatory", הוא כזה שמוכיח כי לקולנוע יש משמעות, והוא יכול לשנות את המציאות, כל עוד שהוא נעשה בידי יוצרים עתירי מחויבות בסדר הגודל של ג'ו ברלינגר וברוס סינופסקי.
השניים הובילו במשך שנים מאבק מתוקשר למען הוכחת חפותם של שלושה צעירים אמריקאים שנידונו למאסר על לא עוול בכפם, ורק בגלל שהעזו להיתפס כחריגים בעיני אשר התושבים בעיירתם שבדרום ממפיס, ארקנסו. מאמציהם העקרים תועדו כבר בשני פרקים קודמים ועטורי שבחים גם כן, וכאן מגיע החלק השלישי שנועל את הסאגה בצורה מפעימה ומספקת שגם ממלאת את הקהל בתקווה, שכן אנו לומדים כי יש לאנשים ויש למצלמה כוח, ואם משתמשים בו כהלכה, אפשר להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר.
יום רביעי, 15:15
סרט התעודה "Jiro Dreams of Sushi" נבחר לסיים את המרתון גם בגלל איכותו אבל גם כיוון שהוא מהווה הכנה אידיאלית לשבירת הצום. זאת, כיוון שהוא עוקב בצורה מעוררת תאווה אחר מי שהוא כנראה אשף הסושי הטוב בעולם, ואחר מסעו חסר הפשרות בעקבות המנות המושלמות בתחומו.
התוצאה כה חושנית, עשירה ומגרה, עד שבתום הצפייה ובסיומו של יום הכיפורים, לא תוכלו לעצור את עצמכם מלרוץ למסעדה היפנית הקרובה כדי לבלוס סושי ולהצדיק את כל הקלישאות על החילוניים.