נושאים חמים

"האויב שבפנים: הגמול": יופי של זבל

כזה תסריט מקושקש, משחק מביך וסצינות אקשן מופרכות לא נראו מאז - ובכן - הסרט הקודם בסדרה. מילה ג'ובוביץ' עושה זאת שוב: אשפה להמונים

ישנם מקרים שבהם תיאור כללי ומרוחק של חוויה, כמו למשל "ניסיון לחנות במרכז תל אביב בצהרים אינו נעים" או "הסרט החדש בסדרת 'האויב שבפנים' מחורבן למדי" לא יכול להעביר באמת את המסר הנדרש, והדרך היחידה לעשות זאת היא לתאר את החוויה צעד אחר צעד. לפניכם, איפוא, התרשמות מהדקות הראשונות של "האויב שבפנים: משהו כזה או אחר בתלת מימד", על פי מיטב הבנתנו – שיש להודות, עשויה לא להיות מושלמת.

במיטב המסורת של סרטי האויב שבפנים, כל סרט חדש מתחיל בהשמדה מוחלטת של כל ההישגים והתוצאות של הסרט הקודם בסדרה, וכך גם הפעם כל מה שהשיגה גיבורת הסדרה, אליס (מילה ג'ובוביץ'), בסרט הקודם נחרב בתוך חמש דקות – או, למעשה, מוקם לתחיה ומתגבש מחדש בתוך חמש דקות, מכיוון שהסצינה הזאת מוקרנת משום מה ברוורס. לאחר מכן אליס מתעוררת ומגלה שהיא פתאום ג'ינג'ית, שאפוקליפסת הזומבים מעולם לא קרתה ושהיא אמא מאושרת לילדה בפרבר אמריקאי שלו.

האויב שבפנים: הגמול (יח"צ)
מי צריך הסברים בשביל להבין? מתוך "האויב שבפנים: הגמול" (צילום: יח"צ)

כל זה היה יכול להעניק לסדרה טוויסט מפתיע באמת אילו זה היה ממשיך כך, אלא שאז הזומבים שוב באים ומילה שוב מתעוררת, לבושה כמיטב המסורת בשני דפי A4 בלבד, בתוך חדר לבן ובוהק של תאגיד אמברלה. אז יוצאת מהקיר תלבושת סאדו-מאזו ואליס בורחת אבל אז מגיעות קרני הלייזר הקטלניות מהסרט הראשון ואז היא בטוקיו. בשלב הזה בערך יוצאים מתוך הקיר אחד שנראה כמו רובוט הודי עם משקפי שמש (שהיה האיש הרע בסרט הרביעי ועכשיו הוא אחד מהטובים כי ככה), ג'יל ולנטיין, שהיתה פעם אחת מהטובים ועכשיו ‏היא מהרעים, ומישל רודריגז, שהיתה פעם מתה אבל עכשיו היא ‏לא.לאליס עצמה היו פעם כוחות על, ‏אבל עכשיו אין לה, או אולי יש, קצת קשה לדעת לבטח, כי היא אמנם ‏מסוגלת להביס בקלות 86 זומבים ‏בקפיצה אחת באויר מלווה בבעיטה מסובבת, אבל כך גם כל שאר תושבי הסרט הזה, אז אולי היא נורמלית לחלוטין ואלה אנחנו שלא בכושר.

כל זה קורה ב-20 הדקות הראשונות של הסרט, בערך, שבהן כל קשר בין סצינה אחת לזו שאחריה הוא כזה שרק דייויד לינץ' היה מבין. הסרט נראה כאילו מישהו דחף את כלסרטי "האויב שבפנים" הקודמים לתוך מכשיר‏DVD ‎‏ ולחץ על ‏Shuffle‏. אל דאגה, אנחנו מקבלים הסבר לכל זה: מתברר שכל הזמן היינו בכלל בבסיס תת ימי מתחת לקרח בקמצ'טקה. עכשיו הכל הגיוני.

"האויב שבפנים" מעולם לא היתה סדרת סרטים טובה. כשהם במיטבם, הסרטים האלה הם טראש מהנה, וכשהם במירעם הם סתם גרועים. הסרט החמישי בסדרה הוא הנקודה שבה הצוות של הבמאי והתסריטאי פול וו. ס. אנדרסון ואשתו מילה יובוביץ' החליטו להפסיק להעמיד פנים כאילו אכפת להם מדברים כמו עלילה, משחק וקוהרנטיות – אתם יודעים, הדברים האלה שנוהגים להטריד יוצרי סרטים שאינם "האויב שבפנים" – ובמקום זה פשוט לעשות את מה שמעריצי הסדרה רוצים לראות: רצף של סצינות אקשן מופרכות שכל קשר בינהם קלוש יותר מ"הכלב הזומבי אכל לי את התסריט". החלקים הבודדים של הסיפור שאינם נונסנס מוחלט הם גניבה מפורשת וחסרת בושה מ"שובו של הנוסע השמיני".


שווה להתעכב לרגע גם על השחקנים, אם זו המילה הנכונה. מילה יובוביץ' מבלה את רוב הסרט, כהרגלה, בפנים חתומות, אבל מדי פעם היא מכווצת קצת את הגבות, וזה מספיק כדי להפוך אותה לשחקנית הטובה ביותר בסרט בהפרש עצום. רמת חוסר היכולת שמפגינים כל המשתתפים האחרים בסרט מדהימה. נראה כאילו הם קיבלו הוראה מפורשת מהבמאי להתנהג כמו רובוטים אוטיסטיים. סיינה גיורי בתפקיד ג'יל ולנטיין מגישה את מה שהיה יכול להיות הופעת המשחק האיומה של השנה, אלמלא היתה מעיבה עליה הופעה אחרת באותו סרט ממש.

לגיורי הסרט לפחות מספק סיבה להתנהג כמו רובוט. השחקנית הסינית בינגבינג לי (ברצינות. זה השם שלה) מגלמת את אדה וונג, דמות מסדרת משחקי המחשב שהוצנחה לתוך הסרט בפתאומיות (ומבלה את כולו בשמלת ערב אדומה ללא הסבר מתקבל על הדעת – אבל בשלב זה אף צופה סביר כבר לא יצפה לקבל הסבר למשהו בסרט הזה) ומצליחה לגלם באמינות יוצאת דופן דמות ממשחק מחשב משנות התשעים, עם מנעד הבעתי דומה לשל פאקמן.

האויב שבפנים: הגמול (יח"צ)
משחק איום במיוחד. מתוך "האויב שבפנים: הגמול" (צילום: יח"צ)

האקשן של "האויב שבפנים" נשאר כשהיה – מגניב למדי ומופרך מתשעים ושש סיבות בממוצע. פול וו. ס. אנדרסון מתעקש לא להכיר בחוקי הפיזיקה, שלא להזכיר ביולוגיה, שגורסים שלבני אדם יש שרירים, והפעלתם דורשת מאמץ כלשהו: אנשים אפילו לא מכופפים ברכיים באופן ייצוגי לפני שהם קופצים לסלטה בגובה של חמישה מטר, אלא פשוט עולים לאויר כמו בלון הליום. מכונית יכולה להתפוצץ ולהעיף את מפלצות הענק שבצידה האחד אל צידה האחר של היבשת, בעוד אנשים שעמדו במרחק של מטר אחד מצידה השני לא הנידו עפעף או נפגעו מרסיס תועה אחד. לפחות להשתמש בתלת מימד אנדרסון יודע: זה אמנם לא מצדיק את מחיר הכרטיס, אבל הסרט באמת עושה שימוש מוצלח באפקט.

בסופו של דבר, "האויב שבפנים: זה החמישי כבר?" הוא סרט כל כך מטומטם, כל כך מופרך, כל כך תלוש, שהוא די מהנה. בשום פנים ואופן אין להגדיר את הסרט הזה כ"טוב", אבל הוא סרט גרוע נהדר. מי שיודע ליהנות מטראש כמו שצריך, שנהנה לצפות בסצינות האקשן המופרכות ולצחוק עליהן בו זמנית, שמתענג על כל שורת דיאלוג איומה, יהנה כאן כמו בלונה פארק. איזה יופי של זבל.

"האויב שבפנים: הגבול" - איפה ומתי רואים
מה אתם חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק