פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נפלו בעריכה: הסדרה החדשה של ג'יי ג'יי אברהמס מאכזבת

      "Revolution" של ג'יי ג'יי אברהמס תממש את הפוטנציאל שלה רק כשהדמויות המרגיזות ימותו, והתערוכה "אביבה" תריץ אתכם לחבק את אמא

      "Revolution" היא ממש לא "אבודים" / דניס ויטצ'בסקי

      לג'יי ג'יי אברהמס, האיש שהביא לכם את "זהות בדויה", "אבודים" ו"פרינג'" המצליחים, כמו גם את "אלקטרז" הכושלת, יש סיפור חדש לספר לכם, "Revolution" שמו. זהו סיפור עם רעיון מגניב: החשמל נעלם, כולם חזרו לימי הביניים ואנשים מסתובבים ברחובות עם חרבות. למה זה קרה? ולמה יש התקנים מסתוריים שמסוגלים לגרום למכשירי חשמל סביבם לעבוד? הו, זוהי תעלומה נהדרת.

      שני פרקים של "Revolution" שודרו עד כה, ואם מבינים מהם משהו, זה שאברהמס עדיין ממש טוב בחשיבה על רעיונות מגניבים לשים בבסיס הסדרות שלו. והדמויות? עם אלה יש לו בעיה. עד כה, בכל הסדרה הזאת יש דמות מעניינת אחת, דמות נסבלת אחת והרבה מאוד דמויות שאין אלא לאחל למותן הקרוב.

      ב"זהות בדויה" ו"אבודים" זה עבד כי התעלומות החזיקו את הצופים. חלק ניכר מהן היו מיידיות, חמש דקות אחרי תחילת הפרק הייתם רוצים לראות מה קורה בסוף. כאן, ההתקדמות הרבה יותר איטית, ואפילו שהתעלומה הראשית מעניינת, היא לא מצליחה לחפות על כל השאר.

      ואולי זו רק ההתחלה. אולי בתוך כמה שבועות תמצא "Revolution" את הקצב הנכון, או לפחות תהרוג חלק מהיבבנים המעצבנים שמאכלסים את העולם הזה. אבל בינתיים, זה ממש לא נראה כמו "הסדרה החמה של הקיץ", כפי שרשת NBC מנסה לצייר אותה.

      "אביבה" יפה לא פחות מבר רפאלי / לילך וולך

      מערכת הדימויים שאנחנו מופגזים בהם ברמה יומיומית, שעתית, דקתית - באם נדחה אותה ובין אם נכנע לה – מאלצת אותנו לראות יופי בעיקר בצעיר, במתוח, בבלתי נפגם על ידי טופרי הזמן. התערוכה של יורם קופרמינץ, "אביבה", מציגה אסתטיקה אחרת, כזו שמכריחה את הצופה בה גם להתעמת עם הפחד, המחלה, המוות.

      "אביבה" של יורם קופרמינץ (יח"צ)
      מתוך התערוכה "אביבה" (צילום: יורם קופרמינץ)

      אביבה, היא אמו של האמן, והיא הכוכבת הבלעדית התערוכה. שיקופיות תצלומים של האם הקשישה מתחלפות זו באחר זו, סוגרות על הצופה בהן שממקום עומדו במרכז הגלריה מוצא עצמו נשאב לתוך עולמה של אביבה – עולם שיש בו סעד, כסאות גלגלים, כתמי כבד על הידיים, בתי חולים. אבל לא זאת בלבד. יש גם יופי, כל כך הרבה יופי, וחמלה אמיתית ולא מתנשאת, ואהבה של בן לאמו. אהבה שהפכה את האמנות לגשר, לחיבור חדש, לפריחה מאוחרת.

      הפלינדרומיות המקרית בשמה של האם והתערוכה – אביבה – הופכת גם את הצפייה בה לכזו שנעה בזמן, קדימה ואחורה, ומדגדגת את הצופה לבדוק גם את עצמו על הציר הזה. הכאב שהבנה שזהו המסלול הידוע, הקבוע, הבלתי ניתן להתמקחות, מתעבה גם בשלווה ובהשלמה שהתערוכה הזו משרה. התרחבות והתכווצות הלב ושוב התרחבות מול ההבנה שהיופי בעולם יכול גם כולו להתתנקז ליד קשישה אחת שאוחזת ביד שאינה זקנה עכשיו, ועוד תהיה.

      "אביבה", גלריה שי אריה

      עוד נושאים שנפלו בעריכה? ספרו לנו עליהם בפייסבוק