"מפונקים" היא מסוג תוכניות הטלוויזיה שגורמות לך לרצות לדפוק את הראש בקיר, אבל מסיבה שונה מרוב התוכניות הישראליות. היא מרגיזה במיוחד, מכיוון שהיה לה את הפוטנציאל להיות ליידי, וברגע האחרון החליטה להתאפר כמו ליצן - זה היה קל יותר, נגיש יותר ומסוכן פחות. ככה קל יותר לזכות בחיבה, אבל קשה הרבה יותר לזכות בהערכה.
הפרק הראשון של "מפונקים" בהנחייתה של עינת ארליך, שודר בשבוע שעבר והתחיל בבחינת התופעה בני שלושים פלוס אשר עדיין מתגוררים בביתם של ההורים. התופעה רווחת, מורכבת, ויש לה פנים רבות. חלק מאותם בני שלושים שעדיין לא עומדים על רגליהם מבחינה כלכלית פקדו ויזמו את המחאה החברתית שהתחילה כאן בקיץ אשתקד. אבל הם לא מופיעים ב"מפונקים" למי יש כוח לכל המצוקה הזו? למי יש סבלנות לכאב? עדיף להראות את המפונקים הנלעגים, העילגים, המגוחכים. אלו שקל להצביע עליהם ולצחוק כי מה להם ולנו?
בפרק הראשון של "מפונקים" התוודענו לארבעה ישראלים בעשור הרביעי לחייהם שמתגוררים אצל הוריהם, ברוב המקרים ספציפית אצל אמם המגוננת מדי או הכנועה מדי. החיים נוחים אצל ההורים מכבסים, מבשלים, מנקים להם והם יכולים להמשיך להישאר טינייג'רס לנצח, גם אם כבר יש להם ילדים משל עצמם. ההנאה הפרזיטית של המפונקים מתנאי החיים שלהם היא מחליאה לצפייה. אין להם שום תחושת אשמה, בושה או אחריות. מעניין, בהחלט מעניין אבל חלקי מאוד. הפרק השני יכול היה לקחת את אותו מסע משועשע ולגלגני (ובצדק) של עינת ארליך, אל מחוזות מורכבים יותר. אבל עזבו אתכם ממורכב, גם ככה אנחנו תיכף בפס של התשעים אחוז בפצצה המצוירת של ביבי. לפחות נהנה.
ומהי הנאה אם לא ריאליטי? וכך הפרק השני של "מפונקים" מנער מעצמו את שאריות היומרה והופך לספיישל "היפה והחנון" בגרסת בני השלושים הלוזרים. ארבעת המשתתפים חדלי האישים נלקחים לגולאג של חינוך מחדש, שם פרופסור עמוס רולידר, החיים הכט של מומחי ההתנהגות מבהיל אותם בתנועות ידיים ובדיקציה הכטית לכדי לקיחת אחריות על החיים התלושים שלהם. בערך. גם האמהות שנלקחו בתורן לנופש מפנק עוברות סדנאות למודעות מאוחרת כדי שישליכו את הגוזל השמן מהקן.
כל המניירות של ריאליטי נדחסו לפרק השני והאחרון של "מפונקים" מדי צבא, כמו שאוהבים בישראליאנה; שירי מורל קייטניים; תורנות מטבח ומשימות גיבוש. מוזיקה עולצת וליצנית עזרה לנו להבין, אם עדיין לא היינו בטוחים שמדובר במופע בידורי. בסופו של דבר, בעזרת עריכה מניפולטיבית וחתוכה, המפונקים מגיעים להארה אנחנו באמת מפונקים. תודה שהייתם איתנו.
"מפונקים" גרועה יותר מהתעלמות מהתופעה של בני שלושים שנתמכים על ידי הוריהם. היא מחזקת את הסטריאוטיפ הנוח והקל לעיכול, ומתעלמת מהכשל המחשבתי שמנהל את הכלכלה והפוליטיקה הישראלית. אפשר לתייג את כל האחוזים הרבים של הישראלים המשכילים, העובדים והמתקשים לשרוד במציאות הכלכלית הקיימת כאותם מפונקים שמסרבים להתבגר. אפשר, אבל מוטעה מהיסוד. ההתעלמות במכוון מאותו רוב של צעירים שהיו מעדיפים לבנות לעצמם חיים בוגרים ותפקודיים בדירות משלהם, כדי להפוך את "מפונקים" למוצר טלוויזיוני "כיפי", "מצחיק" ו"קל לצפייה" עושה עוול ממשי ומשחק היישר לידיהם של מי שנוח לו להנציח את אותו עיוות.
במקום בו יכולה היתה רשת לבחור להיות חלק ממי שמביאים את המודעות לתופעה הזו, של צעירים שהעתיד שלהם לוט בערפל כלכלי והאופק שלהם תלוי נמוך מתמיד מעל לראשיהם, היא התנערה מהכוח ומהאחריות שלה. במקרה הזה, כמו פעמים רבות אחרות, כאשר אתה לא חלק מהפתרון אתה חלק מהבעיה.
מה אתם חושבים על בני שלושים שחיים עם ההורים? ספרו לנו בפייסבוק