"הומלנד" שבה אמש (ראשון) למסכי הטלוויזיה בארצות הברית, וזה לא היה יכול לקרות בעיתוי טוב יותר. גם מפני שהיא עשתה זאת בשעה שהיא נישאת על גלי הזכייה הטרייה בשלל פרסי אמי, כולל בקטגוריית הדרמה הטובה ביותר, אבל בעיקר מפני שהפרק הראשון בעונה השנייה של הסדרה המהוללת משכיל לשקף את כל מה שקראנו בכותרות החדשות בשבועיים האחרונים.
אכן, אף שהצילומים של עונה זו התרחשו כבר לפני כמה חודשים (איך אפשר לשכוח, שהרי חלק מהם התנהלו בישראל), בכל זאת השכילו יוצריה לנבא בדיוק רב את מה שיקרה בזמן שידורה הראשון. בהתאם לכך, מעט לאחר שקיצוניים ברחבי העולם הפגינו מול שגרירויות מערביות בעקבות פרובוקציית היוטיוב האנטי-איסלמית, פרק הפתיחה שלה יוצא לדרך בתיאור של הפגנות דומות. במקרה זה, אלה קורות באשמת צה"ל: וכך, חמישה ימים בלבד לאחר נאומו הבלתי נשכח של נתניהו, מציגה לנו "הומלנד" מציאות שבה ישראל, סוף כל סוף, חצתה את כל הקווים האדומים ותקפה באיראן, דבר שהביא למותם של רבים ועורר את זעם המדינות השכנות.
עוד לפני שמספיק ארי שביט לקפוץ לשיעור פסנתר אחד אחרון אצל מקבל ההחלטות, יוצר זעם זה תגובת שרשרת, שמתגלה בדיוק כאותו מאורע בלתי צפוי שיש בכוחו להחזיר את קרי מן הפרישה הכפויה שלה. בתום העונה הקודמת, לאור הערעור המוחלט של אמינותה בעיני עצמה ומפקדיה, קשה היה שלא לתהות איך לעזאזל יוצרי "הומלנד" ייצאו מהסבך הזה וימצאו דרך מתקבלת על הדעת להשיב אותה לפעולה ולשמר את הדומיננטיות שלה בסדרה.
פתיחת העונה השנייה מציע לכך פתרון סביר בהחלט (ספוילר - מי שלא מעוניין בו מוזמן לדלג לפסקאות הבאות): בעקבות ההתפתחויות החמורות במזרח התיכון, מגיעה אל הסי.אי.איי מקור (בגילומה של קלרה חורי) ובידיה מידע קריטי על העתיד להתרחש. זו מוכנה לחשוף אותו, אבל יש קץ': היא ניאותה לכך אך ורק אם תעשה זאת בפני ידידתה הדו-קוטבית משכבר הימים.
בו בזמן, גם בדלתו של ברודי נוקשת אשת מסתורין. היא נשלחת בידי מישהו שהוא גם כן חבר משכבר הימים הארכי-טרוריסט אבו נאזיר. הפעם, הזהות שלה תגרום לצופים לפקפק עוד יותר מן הנהוג באנשי תקשורת, וברצונה לנצל את מעמדו החדש של שבוי המלחמה לשעבר כחבר קונגרס ומועמד אפשרי לסגנות הנשיאות כדי להיעזר בו להוציא לפועל את התגובה החריפה למתקפה הישראלית.
בנקודה זו, התחושה היא שברודי מתומרן בידי בת-שיחו ונאלץ לפעול בניגוד לרצונו, וכאן טמונה נקודת החולשה היחידה בפרק וסיבה לדאגה לקראת ההמשך. אחד הדברים היפים בעונה הקודמת של "הומלנד" היה הבנייה של הדמות הלא שגרתית הזו: לאורך זמן רב סברנו כי היא עברה שטיפת מוח, אולם אז התברר שאין כך הדבר, וכל פעולותיה נעשות בדעה צלולה ונחושה.
הדמות של ברודי לא היתה קורבן של שום מניפולציה, וגם לא קורבן בכלל, וזה מה שהפך אותה לכל כך מרתקת. הרי תמיד ככל שהעצמאות המחשבתית והרצון החופשי של הגיבור גדולים יותר, ככה הכוח הסיפורי שלו עוצמתי יותר, ואפשר היה רק לקוות כי יוצרי הסדרה ייתנו לו לשמור על שני אלה וימתחו עד הקצה את הפער שבין הגיבור הכל-אמריקאי לנבל השואף לשמוט את יסודותיה של המדינה תחת רגליה. אולם, הפרק הראשון של העונה השנייה מרמז שאולי בכל זאת הם יתפסו רגליים קרות, ויהפכו את הדמות המניפולטיבית לפיון, דבר שעלול לדלל את העוצמות שלה ושל הסדרה כולה.
עם זאת, צריך לקחת בחשבון כי זה רק הפרק הראשון של העונה, ואם יש דבר אחד שלמדנו מזו הקודמת, הרי שזה כי אסור לצופי "הומלנד" למהר להסיק מסקנות לגבי הדמויות שלה ומה שהולך לקרות איתן. לפיכך, בהחלט ייתכן כי לא רק שהדמות של ברודי לא תהיה פחות מתוחכמת מאשר בעבר, אלא שהיא תתגלה כעוד יותר מורכבת ממה שהיינו יכולים לתאר לעצמנו.
בצד צפירת ההרגעה הזו, אפשר גם להשמיע תזמורת של קולות תרועה לנוכח הפרק הזה, המשכיל לשמר ולשכלל את כל האיכויות שהיו בעונה הראשונה. כמיטב המסורת, "הומלנד" משלבת בין מותחן הריגול והדרמה האנושית; בונה מתח עוצר נשימה ומתגמלת אותו בפיתולים מפתיעים, אך בלי לגלוש למחוזות המופרכות; מפגינה רלוונטיות ומגיבה בחדות לאירועי השעה, אך יוצרת עולם משל עצמה ולא סתם משעתקת את מה שכבר מוכר לנו; מעניקה תחושה של אמינות, עומק ודיוק, אך בלי להסתבך בשרשרת חנק של פרטים מייגעים; מרכיבה פסיפס ומגוון מבחינה מגדרית, לאומית וגילאית של דמויות, ובכל זאת מצליחה לבנות לכל אחת מהן אישיות משל עצמה; מנווטת תצוגות משחק מעולות של דמיאן לואיס וקלייר דינס בתפקידים הראשיים ושל מנדי פטנקין ואחרים בתפקידי המשנה; ומעל כל הסיבות המנומקות הללו, ממשיכה ליהנות מאותה איכות חמקמקה שקשה לעמוד על טיבה היא ממכרת, בדיוק כפי שהיתה, ויוצרת את התחושה שהפרק נגמר מוקדם מדי. הפעם, לכל הפחות, אפשר להתנחם בכך שההמשך יגיע תוך שבוע, ולא רק בעוד שנה.
חוץ מזה, נוספה ל"הומלנד" מעלה ביחס לעונה הראשונה: נראה כי דמותה של דנה ברודי, בתו של הגיבור שגם כך היה לה תפקיד דומיננטי למדי בפרקים הקודמים, הולכת ומתפתחת. בגילומה של מייגן סיילור, אפשר אף לומר כי היא מיישרת קו עם סאלי דרייפר מ"מד מן" ומבססת את מעמדה כמישהי שלמרות גילה הצעיר ואולי דווקא בגללו, יש לה בעלילה חשיבות מעשית וגם נפח סימבולי.
בפרק זה, למשל, נשאה דנה על גבה את מה שהתגלתה כסצינה היפה ביותר בו. ברודי וקרי לא היו שם רק שכניה בני גילה, שפיתחו בכנסייה דיון קסנופובי מכוער למדי, עד שהיא קמה והודתה לתדהמת כולם כי אביה מוסלמי. היא לא עשתה זאת בהתרסה, אלא בגאווה ומתוך קבלת הסוד של אביה, השלמה איתו והבנה שאין בכך כל דבר רע או מרתיע.
בכלל, המימד היפה ביותר בפרק היה עיצוב מערכת היחסים בין דנה ואביה. בעיקר אמורים הדברים לגבי הרגעים העדינים שבהם אנו רואים איך מכל האנשים בסביבתו, רק היא, שלאור גילה היתה אמורה להתלהם ולפתח פרנויות בקלות, מתייחסת בכבוד לאמונות שלו ולצורה שבה הוא מכבד אותן. בעידן שבו התקשורת והתרבות משקיעה את רוב משאביה בדה-הומניזציה של האחר, מגיעה הגיבורה הלא צפויה הזו ובדרכה השקטה מטיחה בפני הקהל האמריקאי את האמת: גם המוסלמים הם חלק בלתי נפרד מכם, מעתה וככל הנראה עד עולם, והם בני אדם בדיוק כמוכם.
כאן נעוצה הגדולה האמיתית של תחילת העונה השנייה ושל הסדרה כולה עד כה: היא בנויה על הפחדים שלנו, אבל לא מנסה לנצל אותם לרעה, אלא להתעלות מעליהם; היא משתייכת בעיקרון לז'אנר הריגול והפעולה, אבל היא בעצם עוסקת באנשים; והיא מאמינה בהם, ובכך שלמרות הכל, הצד הטוב שלהם ינצח בסופו של דבר. בגלל כל אלה, כמה טוב שהיא חזרה, ועוד דווקא עכשיו ובצורה הזאת. בגלל כל זה, בסיומו של הפרק היום, נותר רק לצטט את מקבל ההחלטות האמיתי במדינה ולזעוק - "יש, יש, יש".
"הומלנד": למה אנחנו כל כך מחכים לעונה החדשה?
מה חשבתם על הפרק הראשון? ספרו לנו בפייסבוק