צחוקים, אבל דווקא בתקופה בה יש לאינדיבידואל כל כך הרבה פלטפורמות לעוף על עצמו כולן בכף ידו הוא בוחר להחזיק ידיים עם עוד כמה כמוהו. יום אחד, חושב האמ.סי המתחיל בעודו בודק את המינשונים בטוויטר, תוך כדי העלאת תמונה של הסניקרס החדשות, יום אחד גם לי יהיה קרו משלי. הממשיכות של חבורות מיתולוגיות כמו וו-טאנג קלאן, הדאנג'ן פאמילי ורוק-א-פלה החבורות הבולטות של הניינטיז הן יאנג מאני של ליל' ווין, מייבאך מיוזיק גרופ של ריק רוס (שהוציא לאחרונה אלבום פגז), וכמובן החבר'ה הטובים של קניה ווסט.
G.O.O.D Music מלווה את קניה מתחילת הקריירה, ולצד אלבומי הסולו שלו, הלייבל יכול לשמש סייסמוגרף לרעידת האדמה שהיא קניה ווסט. המוזיקה שהוציא תחת השם הזה תמיד ביטאה את טעמו האישי ואת הילד שהיה פעם, זה שאהב היפ הופ יותר מהכל. קומון וג'ון לג'נד היו הראשונים שהוציאו אלבומים בלייבל, וגם כמעט עשור אחר כך, נותרו נאמנים לאיש עם המוטיבציה הכי חזקה בהיפ הופ מאז ג'יי זי מאז הצטרפו לחבורה קיד קאדי, ביג שון, פושה טי וטו צ'יינז; גם מוס דף הוחתם, אבל הוא לא סגור על עצמו (בין היתר הוא הוציא שיר דיס מלגלג על "Niggas in Paris"), וכעת, ההחתמה האחרונה של קיו-טיפ סוגרת את הפינה בנוגע לכישורי האוצרות של מר ווסט. גם בזה הוא כוכב על.
אמנם לאחרונה תפסנו אותו מופתע, אבל בימים כתיקונם, ווסט אוהב להפתיע. מזה הוא חי, והוא חי, כידוע לכולם, טוב לאללה מאירוע לאירוע. אבל בניגוד לסלב הממוצע, שמתקיים מהזמנות לאירועים, קניה ווסט הוא זה ששולח אותן קודם לעצמו ואחר כך לעולם כולו. אם ב-2010 היה זה פרויקט GOOD Fridays שהשאיר אותו שבוע אחר שבוע בתודעה, השנה הוא מוציא אלבום ניצחון ראשון לחבורה שלו. ההפתעה ב-"Cruel Summer" היא לא שהוא הגיע מיידית לצמרת הטופ 40 של בילבורד, או שמדובר באלבום היפ הופ מצוין, אלא שהנוכחות של הבוס בדרך כלל משהו שאי אפשר להתחמק ממנו יחסית מוצנעת כאן לטובת הקולקטיב. אין מדובר באלבום של קניה עם רשימת אורחים סגורה, אלא במעין שואו-קייס מהוקצע, קוהרנטי ומתוקתק מכל הכיוונים של הקרו, ובתוכו לפחות ארבעה קטעים מהמדף העליון.
הפתיחה של האלבום, "To The World", מכניסה את הכל לפרופורציות. צנוע-צנוע, קניה ווסט עדיין רוצה לכבוש את העולם מחדש כשהוא עושה מוזיקה. אר. קלי, אחד שכבר איבד כמה עולמות בנסיבות מחשידות, קונה כאן אחד חדש עם הוק רצחני ובלתי ניתן להתנגדות. ווסט ואר. קלי דואגים להרטיב כל פינה אפשרית במבוך המופלא של הביט הזה, אותו הרכיב ווסט ביד אומן יחד עם ילד הפלא האדסון מוהוק. מוהוק השתתף גם ב-"Mercy", הסינגל הראשון, שמאחד את שלושת הפושטקים של הלייבל ביג שון, טו צ'יינס ופושה טי - לסיבוב דאווין במכונית עם אקסטרה-באס. רצח.
אבל הבומבה הראשונה האמיתית מגיעה עם "Clique", השיר הכי טוב ששמעתי מזה הרבה זמן, ובטח המוצלח מבין ה-12 באלבום. קודם כל, הביט - היט בוי, החתמה נוספת של ווסט בשבתו כמפיק מוזיקלי, מתגלה כאן כמטיל ביצי זהב בכל ביט שלו. ג'יי. זי, הסנדק של כל המיזם הזה, רוצח את הביט, ו-ווסט, עצבני כתמיד כשהוא ליד אחיו הגדול, ויוצא מעורו כדי להוריד וורסים קטלנים. נוגרה למצח. אין דרך לתאר את התעלומה הנהדרת שהיא השיר הזה, אבל המסר שלו ברור " Ain't Nobody Fresher than My Mothafuckin' Clique". מ.ש.ל.
מכאן ווסט לא עוצר. "New God Flow" הוא עוד אחד מהביטים שלו שסותמים פיות רק כדי לפעור אותם שוב בתדהמה. פושה טי הערס שחייבים לאהוב לא מפספס כאן, וגם ווסט מוריד את הבית הכי טוב שלו בתקליט ומרים לוולה לגיבור שלו, גוסטפייס, שעושה את מה שגוסט יודע לעשות מהומה. בשיר הזה, מתגלה ווסט המעריץ, זה שאחרי כל כך הרבה תצוגות אופנה, סרטי קולנוע, שערוריות מין והתמכרות לפרצופים מצחיקים עם משקפי שמש יקרים, שכחנו שהוא קיים.
אבל יותר מהכל, ווסט אוהב לעשות את הכסף שלו בהיפ הופ, ואין דבר שמעמיד לו ותסלח לנו מיס קרדשיאן יותר מאשר לעמוד מול האייקונים שלו כשווה מול שווים. חברו הטוב של גוסט, רייקוואן, מוריד את שלו ב-"The Morning", יחד עם קומון, פושה טי וקיד קאדי האתנחתא הראשונה באלבום.
עד כאן חצי אלבום, וקניה יכול לעבוד על החיוך. הוא מנצח. העובדה שיש לו כאן מפיקים רוצחים, ראפרים שהוא גידל ובעיקר כאלה שהוא גדל עליהם, באלבום שכל מהותו היא להראות מי הקרו מספר אחת בעולם, היא נצחון. מכאן ואילך זה טיפה מתחיל לחזור על עצמו. "Cold" עם די. ג'יי. חאלד הוא עוד שיר היפ הופ עם הביטים הכבדים המינימליים האלו, מייס מוריד בית מצוין באופן מפתיע למדי ב-"Higher" המעולה, ו-"Sin City", חרף הנסיונות לגעת בסגנון שנושק אלבומו הקודם של ווסט, הוא פספוס מעיק. האלבום כולו מאבד קצת תנופה, ובעיקר דואה על האדים החמים של חציו הראשון.
ווסט אין דרך להגיד את זה מבלי לחזור על עצמך עושה זאת שוב. עזבו את הסרט המופרך שמלווה את האלבום הזה, או את העובדה שמוס דף וקיו טיפ לא בתמונה, קומון מקבל רק בית אחד בכל התקליט וקאדי רק שיר אחד. ווסט באמת אוהב מוזיקה טובה. בניגוד לראוותנות הנובורישית של שאר תחומי העיסוק שלו, כשזה מגיע למוזיקה הוא תמיד הכי רציני בעולם, חרוץ ומקפיד גם על אחרון הפרטים (הסטייל של החבורה והאלבום מעולה). כעת, לאחר כמעט עשור בביזנס, לא נותרו לו יותר מדי דברים להוכיח למקטרגיו, רק לעצמו. והיות והוא מסוכסך עם כל פן באישיות המרובדת שלו, מצפה לנו עוד הרבה מוזיקה טובה ממר ווסט.
מה חשבתם על החדש של קניה ווסט? ספרו לנו בפייסבוק