לתושבי ניו יורק יש שתי סיבות עיקריות לשנוא את ה-Barclays Center, הבית החדש של הברוקלין נטס (לשעבר הניו ג'רזי נטס), קבוצת ה-NBA שלג'יי זי יש בעלות מזערית בה. הסיבה הראשונה קשורה למיקום שלו, בסמוך לשכונת הולדתו של הראפר, בדפורד-סטייבסנט בברוקלין. בחודשים האחרונים הפגינו תושבי האזור נגד האצטדיון, בטענה שבמקום לעודד את העסקים המקומיים, החנייה הענקית שנבנתה סביבו רק תעודד פשיעה ושוטטות לא רצויה של אנשים לא רצויים באותה המידה (בדומה למה שקרה בברונקס כשנבנה האצטדיון החדש של היאנקיז). הסיבה השנייה היא איך שהוא נראה: גוש פלדה ענקי ממתכת בצבע חלודה מעוטר בשלטי ניאון ענקיים של נותני חסות, במפגן תאורה מסחרי כמו שרק באמריקה יודעים להרים.
מהצד השני, לתושבי ניו יורק יש שתי סיבות עיקריות לאהוב את ה-Barclays Center. הראשונה היא קבוצת כדורסל מקומית שהגיעה סוף סוף לניו יורק אחרי המון הבטחות, וצפויה לתרום לכלכלה המקומית ולמורל. השנייה היא הראפר שחנך את האצטדיון החדש בסדרה של שמונה הופעות, שהכרטיסים אליהן נמכרו תוך שעות ספורות, ומוקדשות באהבה רבה לרובע שהפך את שון קרטר לג'יי זי.
"אני מהצד שהאנשים האחרים לא דורכים בו כל כך" פותח ג'יי זי ב"Where I'm From" הקלאסי מהאלבום השני שלו, שיר שהוא ממעט לשיר בהופעות. אבל בערבים האחרונים, מאז ההופעה הראשונה ב-28 בספטמבר ועם עוד 3 הופעות בקנה, השכונה שמככבת בשירים של ג'יי זי רואה 18,000 איש בלילה. "תעשו לי טובה", הוא מבקש מהקהל, "הלילה הזה כולכם מברוקלין, אז כשאני שואל אתכם איפה ברוקלין, תעשו רעש".
יש משהו בהופעה הזאת של ג'יי זי שמבדיל אותה מכל הופעה אחרת שלו. ראשית, לא מדובר בהופעה שנועדה לקדם אלבום חדש סיבוב הקידום של קניה וג'יי זי אחרי צאת האלבום "Watch The Throne" הסתיים מזמן. בנוסף לכך, בניגוד להופעות הרגילות במדיסון סקוור גרדן, אין כאן רשימה של כוכבים שמגיעים לתרום 2 דקות מזמנם על הבמה כדי להרגיש איך זה למלא אצטדיון. אמנם היו כמה סלבריטאים ביניהם, כמובן, ביונסה שהסתתרו להם באזור ה-VIP בדיסקרטיות לא אופיינית, אבל לא תראו על הבמה אפילו את ממפיס בליק, חבר ילדות ומלווה ותיק של הובה בהופעות חיות. במקום זה, על הבמה ניצב רק ג'יי זי, כשהוא לבוש מדים של הברוקלין נטס מכף רגל ועד ראש; מאחוריו, בקומה שנייה נפרדת, תזמורת חיה; וזהו. גם מסכי הוידאו שמלווים כל להיט בסינק מושלם נעדרו מהסט. במקומם ניצב מסך גדול, עליו הופיעה בתחילת ההופעה רשימת מונומנטים ואירועים מיוחדים שעברו על ברוקלין עם השנים, ולידו ומסכים קטנים שמתפקדים רק כתאורת רקע, עם אורות לייזר בשלל צבעים.
המינימליזם היחסי הזה מלווה גם שאר המופע, שנוגע בלהיטים הגדולים כמו "Girls Girls Girls" או "Big Pimpin'" אבל מפנה מקום גדול יותר לשירים כמו "Brooklyn Go Hard", "Dead Presidents" וכמובן ההמנון הרשמי של ניו יורק, "Empire State Of Mind". בין לבין, קריאות "איפה אתם ברוקלין", "מי כאן מברוקלין?" ו"ברוקלין, תעמדו" האלמותי מקשטות את המעברים בין שיר לשיר. גם השאוט-אאוט המסורתי שג'יי זי נוהג לעשות בכל פעם לפני שהוא שר את "Encore" בהופעות הופך לניים-דרופ של שכונות, ולפנייה מלאת קסם לאנשים ספציפיים בקהל א-לה "יש כאן מישהו מבת ים?"; הכל מקומי כל כך.
יש משהו סוחף ומרגש בלראות את כל זה מהצד, אפילו כשאתה לא מברוקלין. הכבוד שאמן רוחש למקום שממנו הוא בא, כמו זה שהפגין ניל יאנג לאונטריו בגלובל פסטיבל בסנטרל פארק כמה ימים לפני כן, הוא אמנם עניין נפוץ למדי, אבל מבחינת ג'יי זי מדובר בסגירת מעגל מיוחדת במינה עם המקום שהפך אותו מסוחר סמים קטן לאיש עסקים גדול. אם המופע של ג'יי זי ב-2003 במדיסון סקוור גארדן הזמין אותו לבית של המיינסטרים הלבן, אזי המופע שלו בברוקלין, קטן וצנוע בהרבה, כבר מזמין את המיינסטרים אל המגרש הביתי שלו, ומנציח על הדרך את אחד מהכללים הכי חשובים בעולם ההיפ הופ - אף פעם אל תשכח מאיפה באת.
ג'יי זי לא שכח מאיפה הוא בא? ספרו לנו מה דעתכם בפייסבוק