מיוז מתפתחים, גרין דיי ממחזרים: אלבומים חדשים למפלצות הרוק

    החדש של מיוז רחוק מלהיות אלבומם הטוב ביותר, אבל הוא מוכיח שיש להם עוד לאן לגדול; גרין דיי, לעומת זאת, טוחנים המנוני מרדנות ילדותית וחרמנות מחוצ'קנת

    • מיוז
    • גרין דיי
    אמרי מרמור

    המוזות רועמות

    להאשים את מיוז בבומבסטיות חסרת פרופורציה זה כמו להאשים את אבי ביטר בבימוי חובבני. בומבסטיות היא פשוט מה שהם עושים, ויותר חשוב, היא הסיבה שאתם יודעים מי הם. למרות שבתחילת הדרך הודבק להם הכינוי "רדיוהד הבאים", לא לקח זמן רב עד שהתברר שהוא מוטעה כמעט כמו חמש-הדקות שבהן גם קולדפליי זכו לאותו הכבוד. בזמן שרדיוהד עשו כל שביכולתם כדי לעמעם את הזרקור המסנוור שכוון אליהם בעל כורחם בשנות ה-90, מת'יו בלאמי וחבריו לא מתכוונים לעצור עד שייראו אותם מהחלל. הצעד החכם ביותר שעשתה השלישייה הבריטית היה לקחת את כל חיצי הביקורת שהוטחו בה ולחשל מהם מודוס אופרנדי. "כן" הם מחייכים, "אנחנו אוהבים את הרוק שלנו תיאטרלי ומוגזם עד כדי גיחוך. יש בעיה?", אז לא, אין בעיה. בשלב הזה, או שטיפסת על הטירה המתנפחת של מיוז, או שנשארת בחוץ לקנא בסתר בכל אלה שקופצים. כך או כך, אי אפשר לקחת מהם את יכולתם המוכחת בציטוט מהמקורות, מקווין ועד לד זפלין. אבל בעיקר מקווין.

    עוד בוואלה! NEWS

    ביס של החיים: כיסונים ממולאים קורנביף בציפוי פריך

    אינס שילת ינאי בשיתוף עוף טוב
    לכתבה המלאה

    באלבומם האחרון והמייגע, "The Resistance", נדמה היה שאופרות החלל של מיוז כבר מאיימות להתמוטט מעודף משקל. גם הסנונית הראשונה מאלבומם החדש, המנון האולימפיאדה "Survival", נשמעה מתאימה פחות לליווי קפיצה במוט ויותר להתנעת הפיכה צבאית. האלבום עצמו, "The 2nd Law", דווקא מסמן כמה כיווני התפתחות חדשים שיאפשרו למיוז להמשיך לערום עוד כמה קומות צעקניות על מגדל הרוק המתנדנד שלהם בלי לקרוס לתוך עצמם. הניסיון לשלב לתוך המוזיקה שלהם אלמנטים של דאבסטפ א-לה סקרילקס (או בשמם הלא רשמי, "הבס שעושה וומפ-וומפ-וומפ") עובד מצוין ב"Follow Me" מצד אחד, והופך את תאונת השרשרת המוזיקלית "Unsustainable" לאחד מהשירים האיומים של השנה מצד שני. הגרוב היחסי שהם גילו ב"Supermassive Black Hole" נחקר באלבום הזה לעומק בסינגל השני והמצוין "Madness", וגם ב"Panic Station" שצובע את מיוז בגווני INXS מחמיאים מהצפוי. גם הניסיון של בלאמי לכתוב שיר של U2 עם "The Big Freeze" עוזר להחזיר למיוז את הצבע ללחיים.

    "The 2nd Law" רחוק מלהיות האלבום הטוב ביותר של מיוז, אבל הוא מצליח להדגים לרגעים שכנגד כל הסיכויים, יש לצליל שלהם עוד מקום לגדול. מיוז ממשיכים לשאוב עוד ועוד להקות חסרות ישע לתוך החור השחור שלהם, ולתפור יחד בגסות את הרגעים המוחצנים ביותר מכל להקה. התוצאה אולי לא אחידה באופן כרוני, אבל לפחות היא נשמעת כמו אלבום של מוזיקאים שנהנים ממה שהם עושים, ובמקרה של מיוז, כיף תמיד היה הנקמה הטובה ביותר.

    בסקט קייס

    גם גרין דיי הצליחו לפלס את דרכם לאיצטדיונים הגדולים בזכות השקעה הולכת וגוברת בקונספטים גבוהים. הקאמבק שנפתח עם המחאה הפופוליסטית של "American Idiot" (אלבום שמצא בהמשך את מקומו הטבעי כמחזמר בברודוויי) ועלה מדרגה עם אופרת הרוק מרובת הדמויות "21st Century Breakdown", התאפיין בשאיפה המאומצת ליצור אלבום כמה שיותר אפי – שנות אור מהפשטות הפרועה והמספקת של "Dookie". מאחר ובילי ג'ו ארמסטרונג תמיד ראה בעצמו זמר פאנק ולא כוכב פופ (גם בזמן שהוא לוקח חלק בפסטיבל פופ שנועד לקדם אפליקצייה לאייפון), הוא לא באמת יכול להרשות לעצמו להמשיך לסבך לנצח את המוזיקה של גרין דיי בלי לבגוד בזהות של הלהקה. האתוס של הפאנק לא מאפשר לו ללכת בדרך של מיוז.

    במוזיקה הוא דווקא לא מרשה לעצמו להתפרע. ארמסטרונג (צילום: Christopher Polk, GettyImages)

    "Uno!", החלק הראשון מתוך שלישיית אלבומים שהלהקה מתכננת לשחרר בחצי השנה הקרובה, לוקח את הצעד ההגיוני שנותר אחרי כל היומרנות של השנים האחרונות ומנסה לחזור להתחלה. קצת כמו האלבום האחרון של הפו פייטרז, גרין דיי חוזרים באלבום הזה לגראז' ומגיחים ממנו עם 12 קטעי פאנק פופ רזים ויעילים. כל מי שמתגעגע לגלגול הניינטיזי של הלהקה יזכה כאן לשחזור מוצלח של אותן אנרגיות נעורים לא מחייבות – מוצלח כל כך שקשה שלא לקרוא לו "רגרסיה". יש משהו קצת מאולץ בגברים בני 40 שמנסים לייצר שוב המנוני נוער על מרדנות חסרת כיוון ("Let Yourself Go"), אהבות נכזבות ("Oh Love") וחרמנות מחוצ'קנת ("Troublemaker"), בעיקר אחרי כל התסכול הבוגר והמורכב יותר של האלבומים האחרונים. אין הרבה להקות שיכולות לכתוב פזמון רוק סוחף בקלות כזאת, והחזרה של ארמסטרונג לפזמונאות פופ פשוטה ואישית יותר היא מבורכת. חבל שהוא לא מרבה להשתמש במסגרת הבסיסית הזאת כדי לעסוק בכנות גם במשברים של אחרי התיכון. הכנות הזאת היא שהופכת שיר כמו "Stay The Night", שבו ארמסטרונג מואס בחיי הסטוצים הבלתי נגמרים, לאחד מהטובים באלבום.

    "Uno!" הוא אלבום שנשמע כמו אימון חסר סיכונים במגרש הביתי, והוא מהנה מאוד כעוד הדגמה של כל מה שגרין דיי יודעים לעשות גם מתוך שינה: פאנק פופ אנרגטי וקליט שמבוצע במקצועיות מוחלטת. אם הם רק היו חופרים עמוק יותר פנימה או מרשים לצליל להתלכך קצת יותר, האלבום הזה היה יכול להיות יותר מתצוגת תכלית. אבל דלות התוכן וההפקה המצוחצחת רומזים שגרין דיי עדיין לא מוכנים שהחזרה הזאת למקורות תעלה להם בכרטיס הכניסה לטקס ה-VMA הבא. ארמסטרונג יכול להתריס עד מחר שהוא לא ג'סטין ביבר; לנוכח חוסר התעוזה של "Uno!", נראה שהדברים היחידים שמפרידים בינו לבין אליל הנוער הם 20 שנה ופדל דיסטורשן.

    חשבתם שהחדש של גרין דיי דווקא מצוין? ספרו לנו בפייסבוק

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully