לכאורה אין קשר בין סוסים, טטראמטר אנאפסטי, מלחמת העולם השנייה וטקס פרסי האוסקר. אבל בעולם של ד"ר סוס יש. בעולם שלו - של תיאודור סוס גייזל, אפשר לעשות הכל. זו כנראה הסיבה שכבר יותר מ-75 שנה לילדים ולמבוגרים כאחד לא נמאס מהחרוזים והאיורים המופרעים שלו, ושאדפטציות קולנועיות או תיאטרליות ממשיכות לפקוד את עולם התרבות שלנו גם שנים רבות אחרי שמת.
נאמר על סוס כבר בעבר שהוא דוקטור שביצע יותר מ-200,000 ביקורי בית, אבל כדי להגיע להצלחה הזו הוא מעד לא פעם. בקולג' הראשון שלו, דרטמות' הוא נתפס במהלך מסיבת שתיה שארגן בחדרו בעודו לוגם ג'ין. צפוי לחלוטין מבנו של מנהל מבשלת בירה, אבל בתקופת היובש בארצות הברית המעשה לא התקבל בעין יפה. על תיאודור גייזל ההולל נגזר לפרוש מכל פעילות חיצונית לקוריקולום שלו, בין היתר כתיבה במגזין ההומור של הקולג'. כדי להמשיך ולכתוב בו בכל זאת, גייזל החליט להשתמש בשם בדוי "סוס" (אנחנו הוגים "סוס", אמריקאים הוגים "זוס" ובפועל אמורים להגות בכלל "זויס").
מהמשך לימודיו בלינקולן קולג' שבאוקספורד, בריטניה, סוס לא יצא עם תואר דוקטור של ממש הדבר שאביו רצה יותר מכל. הוא כן יצא משם עם בת זוג, וכמחווה לאביו, הוא בכל זאת צירף את התואר האקדמי לשם העט שלו מאוחר יותר. גייזל הצעיר העדיף להתעסק בעיקר בקריקטורות, קומיקס, הומור וסאטירה.
ב-1936 הוא כתב את ספר הילדים הראשון שלו, בהשראת קצב מנוע הספינה בה שט לאירופה. עד שיצא לאור, הספר נדחה 27 פעמים."לא בקלות הוא נכנס לעניין הזה", יודעת לספר מי שתרגמה את מיטב ספריו לעברית, לאה נאור. "בתחילה חשבו שככה לא כותבים לילדים. הוא התחיל לפרסם הרבה אחרי גיל 30 כי לא קיבלו אותו. גם אמרו שככה לא מציירים לילדים, הרי הוא בא מעולם הקריקטורות והפרסומת. לקח לו זמן עד שהצליח, אבל בסוף הוא נהיה על-זמני. מי שכותב טוב מאוד, עובר את מבחן הזמן".
אחרי שהוציא עוד מספר ספרים, בתחילת מלחמת העולם השניה שקע ד"ר סוס בקריקטורות פוליטיות לעיתון PM הניו יורקי. מצד אחד, סוס לעג להיטלר ומוסוליני ויצא נגד הגזענות כלפי יהודים ושחורים בארצות הברית. מצד שני, קריקטורה אחרת שלו תיארה את כל האזרחים האמריקאים ממוצא יפני כגיס חמישי. ב-1943 החליט להתגייס למאמץ המלחמתי באופן ישיר והצטרף לצבא ארצות הברית. סוס פיקד על מחלקת האנימציה ביחידת הסרטים הראשונה של חיל האוויר; שם הוא כתב כמה סרטים שאחד מהם, "Design For Death" אפילו זכה בפסלון אוסקר אמריקאי בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי. סרט אחר, "גנרל מקבוינג-בוינג", התבסס על סיפור מקורי של ד"ר סוס וזכה בפרס אוסקר נוסף שלוש שנים אחרי זה, בקטגוריית סרט האנימציה הקצר. הסרט הבא שכתב, "5000 האצבעות של דוקטור טי" היה כישלון גדול, מה שגרם לד"ר סוס לא לנסות שוב את מזלו בתחום הזה לעולם.
כשחזר לספרי הילדים, כורח הנסיבות הוביל את גייזל הישר אל סגנון הכתיבה הייחודי שלו. הכל בגלל מגזין Life שפרסם מאמר על אנאלפביתיות בקרב ילדי אמריקה. הכל בגלל שספרי הילדים משעממים, כך נטען שם. בעקבות המאמר, הדגיש המוציא לאור של ד"ר סוס 348 מילים חשובות וביקש ממנו לבחור מתוכן 250 מילים שירכיבו לבדן ספר שלם. לא סתם ספר, אלא כזה ש"ילדים לא יוכלו להניח". הסוס חזר עם חתול - "חתול תעלול". החריזה נשארה, האיורים נשארו, אבל בזכות אוצר המילים הפשוט יחסית, גם קוראים מתחילים נשבו בקסם. כשסוס לחץ את ידו בהתערבות וטען שיוכל להשלים גם ספר ילדים עם 50 מילים בלבד, הוא עמד במשימה וחזר עם "Green Eggs & Ham" (בעברית "לא רעב ולא אוהב"). גם "חתול תעלול" וגם "לא רעב ולא אוהב" מכרו בהוצאה הראשונה שלהם כ-500,000 עותקים. מצחיק או מצער לחשוב שלאדם שבידר כל כך הרבה ילדים לא היו מעולם ילדים משלו.
עוד יותר מצחיק לחשוב שמה שדיבר כל כך לילדים לא היו סתם חרוזים ריקים. משקל החריזה שבו נהג להשתמש ד"ר סוס פעמים כה רבות טטראמטר אנאפסטי, אם להיות אקדמיים - הוא אותו משקל שבו השתמשו גם משוררים קלאסיים כמו לורד ביירון ואפילו שייקספיר. בספרים אחרים, נתן ד"ר סוס לדמות מסוימת לחרוז במשקל אחד כשדמות אחרת עונה לה במשקל אחר. בגלל כל אלו, אותם החקיינים שניסו ללכת בסגנונו של סוס פשוט נכשלו. הם פשוט לא הצליחו לחרוז במשקל כה נוקשה, אם בכלל ידעו על קיומו. החריזה הקפדנית הזו שנובעת מחופש דמיוני מלא גם יצרה לא מעט בעיות בתרגום לעברית.
"זה כמעט בלתי אפשרי. הוא בחר את הנושאים שלו לפי איך שהם מתחרזים באנגלית", אומרת נאור. "למשל, הוא צייר חתול וכובע בגלל שבאנגלית זה Cat ו-Hat. לכן מאוד קשה לתרגם אותו". ובכל זאת, לכל שאלה תשובה. "הפתרון הוא פשוט להיכנס לראש שלו ולחשוב מה הוא היה עושה בבעיה הזו. על מה הוא היה מוותר. אני חושבת שחשוב לו ההומור והחרוז יותר מהחתול שעובר בציור. אני באמת תרגמתי את זה 'חתול תעלול'. זה בדיוק מה שהוא היה עושה ומה שהוא היה מוותר עליו, אני חושבת".
בניגוד לחריזה הקפדנית, האיורים של ד"ר סוס חופשיים לחלוטין ונטולי חוקים. הפעם לא חקיינים קמו בגללו, אלא מתנגדים. "יש רבים מחוקרי האיור, למשל ישנה אחת, ד"ר רותי גונן שפשוט לא סובלת את האיורים שלו והיא לא היחידה. בניגוד אליי שאני חושב שהם גאוניים", אומר המאייר דני קרמן. "אני אגיד לך למה לא אוהבים אותם. יש בו משהו מהקו של הסרטים המצוירים. בקו שלו, בריתמוס שלו, הוא מזכיר את הסגנון האמריקאי שבאירופה וגם בארץ יש אנשים שנרתעים ממנו", הוא מספר. "העניין הוא שבניגוד להרבה אחרים שעושים קומיקסים ושטויות בקו דומה, ד"ר סוס אמנם משתמש בקו של סרטים מצוירים אבל הוא גאון בכמה תחומים".
"יש לו את אחד הדברים שאני הכי אוהב באיור - חלקים גדולים והרבה מהאינפורמציה שהוא כותב עליה לא תמיד נמצאים בתוך הציור. חלק מחוץ לדף". מנתח קרמן ומתפנה להסביר:
"בלי שהוא אומר לך כלום אתה כבר יודע. אתה רואה הרבה, אבל נדמה לך שאתה רואה יותר ממה שבאמת מתגלה בדף", מצביע קרמן על התחום הראשון. "דבר שני, זה שיש לו רתיעה ממש חולנית במובן הטוב של המילה מקווים ישרים או כמעט ישרים. אין לו שום דבר כזה. במובן הזה אני משווה אותו קצת באופן מוזר לגאודי, הארכיטקט. הוא מכניס אותך לאווירה אנרכיסטית שבה שום דבר לא מסודר ושום דבר לא מתייחס לקו ישר".
"הדבר השלישי הוא ההומור שלו. ההומור תמיד בנוי על הפתעה והוא תמיד מצליח להפתיע. כשאותו בן אדם כותב וגם מצייר יש לו יתרון על ספר שנעשה על ידי שני אנשים. במובן הזה, הוא באמת מושלם. יש לו יכולת שיהיה קשר בין המילים והאיור אבל גם שיהיה חידוש באיור. זה לא סתם תיאור של מה שקורה בטקסט. 80% מהעבודה של המאיירים היום זה למצוא חן בעיני הסופר. אצלו אין את זה. הוא מוצא חן בעיניו".
לאורך השנים, הכניס ד"ר סוס לספריו גם הרבה ביקורת ומחאה. "הלורקס" (שגם עובד לא מזמן לסרט אנימציה) מתעסק באיכות הסביבה ויוצא נגד תיעוש וצרכנות מוגזמת, "המלחמה האיומה על החמאה" הוא אלגוריה מדהימה על מירוץ החימוש והמלחמה הקרה, "הסניצ'ים" מלמד על שוויון גזעי, "איך הגרינץ' גנב את חג המולד" יוצא נגד המסחור של כריסמס, ב"הורטון הפיל שומע מישהו" מדגיש ד"ר סוס את חשיבותה של חירות מחשבתית בהקבלה דומה לסיפורים כמו אלו של גלילאו גליליי וב"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" קרא גייזל לזכויות שוות לחברי הקהילה הגאה וליציאה מהארון.
לאחרונה יצאו בהוצאת כתר סיפורים חדשים של ד"ר סוס שלא פורסמו מעולם. הסיפורים ב"זרע הביפולו ועוד סיפורים אבודים" הצליחו לחמוק מהקוראים 60 שנה ורק עכשיו אחרי שנתגלו תורגמו לעברית על-ידי לאה נאור. "הם טובים לא פחות מהסיפורים שכן נאספו ואחדים אפילו יותר", אומרת נאור. "בשנות ה-50 כשד"ר סוס חזר מהמלחמה וראה כמה היפנים והגרמנים כותבים ספרי ילדים תעמולתיים, הוא חשב שלספרי הילדים יש כח עצום וספר שלו שהודפס אחת לשנה לא הספיק לו. הוא כתב הרבה סיפורים קטנים מצוירים בשחור לבן בשבועונים, עיתונים לנשים וילדים סיפורים קצרים מדהימים. העיתונים אבדו ואותם סוס לא אסף. אחרי שהוא נפטר, חיפש החוקר שלו ד"ר צ'ארלס כהן את אותם הסיפורים עד שמצא, אסף את הסיפורים, הוסיף לציורים המקוריים צבע והוציא אותם לאור שבעה מהם".
משמח לחשוב שגם יותר מעשרים שנה אחרי מותו נמצאים סיפורים חדשים של גייזל. עולם בלי כובעים שמוסרים מהראש וצומחים מחדש, ביצים ירוקות וירך-חזיר (גם אם זה לא כשר) ויצורים שגונבים חגים הוא עולם פחות יפה. רק עולם עם יותר המצאות שכאלו ימשיך לסקרן אותנו. גם אם תיאודור גייזל מעולם לא באמת קיבל תואר דוקטור לספרות, אביו יכול להתנחם בעובדה שפרקטית אין הרבה דוקטורים מפורסמים יותר מסוס. וסוס מנצח לא מחליפים.
אוהבים את ד"ר סוס? ספרו לנו בפייסבוק