צל"שניקים

אין ספק, ברמת המקרו אפשר לומר שעשינו זאת. הקמנו מדינה, חימשנו צבא, הצלחנו אפילו לדאוג לתנאי פנסיה משופרים לאנשי כוחות הביטחון. מגיע להם, אין מה לומר. ולא רק זה, מגיעה להם ולשאר המלש"בים גם תחנת רדיו. התרגולת הרגילה – רדיו של החבר'ה, בשביל החבר'ה, כלומר החיילים, כלומר עם ישראל, כלומר כל אחד. התרגולת הרגילה – ד"שיםשיר, סיפורו הנוגע ללב של לובש מדים זה או אחר, קולה של אמא, קולו של אהוד גרף, 60 שניות על, 30 שניות למבזק, זוז! אין מה לומר, ברמת פרויקט התקשורת, גל"צ היא הגולם שקם על יוצרו ותחב לו מיקרופון לפה במסווה של עיתונות חוקרת.

אבל עזבו אתכם מניגודי אינטרסים ומקונפליקטים אתיים מקושקשים, כאלה יש למצוא תחת כל עץ רקוב במדינה. הגליץ' הגדול של גל"צ הוא עובדת היותו התחנה הצבאית הכי אזרחית שניתן להעלות על הדעת. דבר והיפוכו. דיסוננס אינה מילה גסה, גם מערוף אינו פשע. ואין כמו פרויקט מהודר בכריכה קשה כדי לסמן איזו טפיחה עצמית על השכם המכותפת, לצל"ש באמצעים אזרחיים את התחנה היפואית הקטנה שהפכה לערוץ 2 של הסקאלה, וגם לזכיינים יש עוד שיעור או שניים ללמוד בנושא "עממיות מתחנפת".

שלא תהיה פה אי הבנה, זכותה של גל"צ לעשות מהמיינסטרים גירסת אמצע הדרך של שביל הביניים. על זכות הציבור להאזין עדיין לא הוטל סגר. והציבור בחר. ולפיכך נתכנסנו אנו, השמנא והסלתא של התקשורת העברית לדורותיה, חממת הגידול של כל המי ומו במה ואיך התקשורתי, כדי לציין 50 שנה (פלוס) של גל"צ. ובכלל, לא נשמיט את הסיפור על תהליך המיון וההכשרה של המוסד לטיפוח החלום הישראלי החדש – קיצור תהליכים בדרך אל הפריים-טיים, בתוספת "שירות למען המדינה". פטנט ישראלי ייחודי. תאמינו לי שכל זה על המיקרופון הקטן שלי. לא חלמתי בחיים לשדר בגל"צ ואפילו ל"במחנה" לא הגשתי מועמדות.

על כל פנים, הספר "גלי צה"ל – מדברים מהשטח" הוא למעשה ספר מחזור מעוטר ומפואר, מזכרת מדונדשת לכל המי ומו שכן עשו "את זה", עברו את המיונים הקפדניים וזכו לעמוד במסדר על הגג, להתחכך במרב ובארז, בטל ברמן ובשאר אנשים שבלעדיהם הקאנון היה כזה קטן. ואל תשכחו את האבט"שים! ארבעה ימים בשנה. ח"י שקלים למשפחת גל"צ מעם ישראל. זו תרומה!

לסקרנים מצורפות תמונות של גידי שפרוט, הטכנאי אלברט אלגרבלי והשדרן עומר קריגר. כולם בנויים לתלפיות, רדיופוניים לעילא וגיבורי תרבות מתנייעים על הציר הדיאכרוני של הכלום. מחוות, מחוות, מחוות, המון מחוות יש בספר הזה – שולמית הר-אבן כתבה, פרופ' דן כספי כתב, פרופ' מנחם מאוטנר כתב, כולם באהדה, כולם באהבה, כולם בסלחנות, חלקם אפילו בתחושת שליחות. ובאמת שאין בלבי על אנשי גל"צ ועל פועלם הרדיופוני, אבל את מי צריך לעניין ספר המחזור ההדוניסטי שלהם? שיארגנו איזה בראנץ' בדוקסה, שיחלקו את הספר שי לכל משתתף ושיפסיקו לייצר אצלי את התחושה שאני סתם איזה ממורמר קטן שבחיים, אבל בחיים, לא יישב באותו אולפן עם נועה קולפ. יש לי צרות גדולות מאלה.