ריהאנה לוהטת והאחות של ביונסה מפתיעה - טור הפופ

השד הקאריבי, סנסציית הפופ והטראש הבין לאומית, או בקיצור ריהאנה, לא מוכנה לעצור. כבר לא ברור אם היא לא מוכנה או לא יכולה, אבל ריהאנה בטריפ. בדיוק כמוה, הבאזז התקשורתי סביבה אינו מעוניין לגווע וביחד, כבר למעלה משנתיים, מקיימים עולמות הפופ, האופנה והסלבז אורגיית ריהאנה שאינה מגיעה לפורקן. ריהאנה, בניגוד לכל הכוכבות הצדקניות, נהנית מהעניין. נדמה שהיא חושבת שאם יעבור יום בו לא תצוף תמונה שלה ברשת היא תחשב כמתה, ועל כן היא מקפידה להוסיף להילולת הפפראצי גם חשבון אינסטגרם פעיל ואקסהביציוניסטי.

הבעיה היא שריהאנה אולי לא מכירה את המונח "חשיפת יתר" אבל יתר העולם דווקא כן, וריהאנה הפכה למעייפת. גם ההקפדה המשונה על שחרור אלבום חדש מדי שנה נוטה לעייף. לכן ריהאנה מגיעה בכוחות חלקיים בלבד לאלבומה החדש.

הציפייה ל"דיאמונדז", הסינגל החדש שלה, היתה נמוכה. אבל כדרכה, ריאנה הצליחה לדלג מעל הבורות שהיא עצמה חפרה. "דיאמונדז" נכתב על ידי סיה (שעושה השנה קאמבק) והוא שיר אהבה מלודי עם טקסט קליט וקליל. להיט שהופק היטב (על ידי סטארגייט ובני בלאנקו) והותאם באופן מושלם לעונה הנוכחית ברדיו. אחרי עונת להיטי הקיץ והגנגהאם סטייל, "דיאמונדז" נוחת על הרדיו והמצעדים כמו כדור הרגעה. ריאנה היא זמרת מעולה והיכולת שלה לשייט באוטו-קרוז בין שירי קרחנה כמו "Where Have You Been", לבין שירי זיונים כמו "Birthday Cake", לבין להיטי אמצע הדרך כמו הסינגל הנוכחי, היא כמעט מפעימה.

הקרקס שהוא ריהאנה מבקש וגם מצליח לכבוש קהלים שונים בכל פעם, ואם לשפוט על פי הסאונד הנוכחי והבחירה בסיה, עכשיו היא מבקשת למגנט אליה את הקהל הלבן, הממוסד והשקול. זה הקהל שגילה אותה ב"Princess Of China", הדואט שעשתה עם קולדפלי, והפנייה שלה אליהם מובנת - זהו פלח שוק נאמן, מבוסס כלכלית ונחשק, והם לגמרי בעניין שלה עכשיו.

קשה לדעת אם האלבום כולו ישמע כך. סביר להניח שלא, אבל כאמור, אין דרך לדעת. כי חשיפת יתר או לא, ריהאנה היא בעיקר לא צפויה, וזה מה שתמיד משאיר אותה רלוונטית: היא לוהטת ואנחנו דרוכים.

לא פשוט להיות אחת הנשים בפמליה שמלווה את ביונסה, ובטח שלא פשוט להיות אחותה. סולנג', אחותה הקטנה של המלכה בי, ניסתה בעבר את כוחה בתעשיית הפופ אבל התקבלה תמיד כמו שמקבלים את אחותה הקטנה והחמודה של מלכת הכיתה: כולם נחמדים אליה כי הם חייבים, אבל היא לא באמת מעניינת אף אחד. אז סולנג' המציאה את עצמה, לאט ובעקביות, מחדש, והיום היא פיגורה מוכרת בחוגי האופנה ונחשבת לפאשניסטה ולטרנד-סטרית. מצוידת בקהל המעריצות החדש שלה וביכולת מרהיבה ללבוש פרינט על פרינט, סולנג' משיקה את עצמה מחדש.

"Losing You", הסינגל החדש שלה שהופק על ידי Blood Orange, הוא פיסה של פופ אופנתי, עדכני, נשי ואלקטרוני. זה פופ שלא מבקש להתייצב במקום הראשון, אלא פופ שמבקש למגנט את מביני העניין. ותהיו בטוחים שמביני העניין יבואו, אם לא בגלל הביט הפאנקי והסקסי של השיר, אז כדי לחזות באחד הקליפים הצבעוניים והמושקעים של השנה, בו סולנג' מסתובבת, לבושה טיפ-טופ, בחלקים הפוטוגניים במיוחד של דרום אפריקה. הם יבואו בגלל הבגדים, וישארו בגלל השיר.

בבלוגים של אופנה הפך הקליפ של "Losing You", שמכיל ערימה של לוקים עזי צבע והדפסים, לחצי קאלט, כולל ניתוחים מעמיקים של הסטיילינג שרקח בו טיי האנטר, הסטייליסט של הנשים לבית נואלס. אז נכון שאת ניחוחות המאמץ של סולנג' מריחים מקייפ טאון ועד לשורה הראשונה של שבוע האופנה במילאנו. אבל סולנג' נבונה, מסקרנת ומרעננת, וביטים רכים יושבים עליה בדיוק כמו שבגדים של מארני יושבים עליה: מדהים.

אדל היא הזמרת הכי מצליחה בעולם, ובשיר החדש שלה, "Skyfall", שהוא שיר הנושא של סרט הבונד החדש, היא משמרת את מעמדה באופן מרשים. לצד ההצלחה, התפתח סביב אדל, כפי שמתפתח סביב כל קונצנזוס, טון ביקורתי. אומרים שהיא צעירה-זקנה, שהיא חוזרת על עצמה, שהיא מיינסטרימית מדי. "Skyfall", אותו הפיק פול אפוורת' הגאון (שהפיק גם את "רולינג אין דה דיפ" ולאחרונה גם את "ספקטרום" המופתי של פלורנס) הוא המענה הכי מוחץ ואלגנטי שאדל היתה יכולה לשגר למקטרגיה. שיר מעולה ובעל ערך מוסף – לא רק מפגן ווקאלי מנצח שהונח על תזמור ועיבוד מושלמים, אלא גם שיר שמהדהד את מורשת שירלי באסי והוא מלא כבוד לסאונד הבונדי המוכר. "Skyfall" הוא כל מה שטוב באדל ואפוורת'; פסקול אמיתי של הצלחה מסחררת.

אז היו לנו שלוש נשים שיודעות איך לחדש, לגוון ולהמציא את עצמן מחדש, ועכשיו יש את אלי גולדינג. גולדינג, שפעם נחשבה להבטחה של הפופ הבריטי, מוציאה כעת אלבום חדש בשם "Halcyon", ומוכיחה שזה שפעם ניתן לה פרס נחשק בבריטס עדיין לא אומר שיש לה משהו מעניין להגיד. האלבום החדש מורכב מ-14 שירים: 13 חדשים ו"Lights", סינגל שלא נכנס לאלבומה הקודם וזכה בהמשך להצלחה באנגליה ובארה"ב.

"Lights" הוא כל מה ש-13 השירים שקודמים לו לא מצליחים להיות: להיט פופ בסיסי וסוחף של זמרת טובה. העיסה שמקדימה אותו היא בעיקרה ערבוביה לא ברורה של סגנונות וטרנדים (כן, גם פה יש שיר של קלוין האריס, והוא מחריד). זה אלבום שנשמע כמו אסופה של סקיצות, ומבחינה ווקאלית גולדינג נשמעת בו חלשה ולא מעניינת. אבל אני מודה לגולדינג על דבר אחד – שהיא הזכירה לי את "Halcyon on and on" של האורביטל, מופת של התרוממות רוח ומלודיה אלקטרונית. חבל שדווקא היא, שפעם שרה די יפה על עינים נוצצות, לא הקשיבה לו לפני שנכנסה לאולפן.

ריהאנה מפלצת יח"צ? דברו על זה בפייסבוק