חוגגים עשור לאלבום הבכורה של הליברטינז

      "Up The Bracket" של הליברטינז, מהלהקות הבריטיות החשובות ביותר מאז בלר, מציין עשור של השפעה תרבותית רחבת היקף שהחזירה את הרוקנ'רול למרכז אבל כשלה בשימור הנוכחות שלו

      אמרי מרמור

      בתנאי מעבדה, הכתרת "Up The Bracket" של הליברטינז כאחד מאלבומי הרוק הבריטי החשובים ביותר של שנות האלפיים נשמעת כמו בדיחה לא מצחיקה במיוחד. בשונה מאלבומים כמו "Dolittle" ,Nevermind" או "Kid A" שמעוררים יראה גם בתוך וואקום, אלבום הבכורה החד פעמי של הליברטינז מקבל נפח רק כאשר נוטעים אותו עמוק בהקשר של זמן ומקום, אז בואו ניזכר לרגע באנגליה של 2002. את המילניום החדש קיבל המיינסטרים הבריטי בקול תרועה עמום לפני שהתנצל על ההפרעה בין שתיים לארבע. המוזיקאים המצליחים של התקופה - מזמרי פופ דהויים כמו דיידו ודיוויד גריי ועד להקות רוק מנומסות כמו קולדפליי, טראוויס והסטריאופוניקס – רק הפכו יציבים וצנועים יותר עם כל אלבום פלטינה שהוסיפו לאוסף. זה כמעט פואטי שזאת גם השנה שהרגה את ג'ו סטראמר.

      הרומן מלא התשוקה של פיט דוהרטי וקארל בארט החל כמה שנים קודם לכן כשבארט, סטודנט לדרמה (ואלוהים יודע שבהמשך הוא יתגלה כאחד מהמומחים המובילים בתחום), פוגש לראשונה את אחיה הצעיר וחובב השירה של שותפתו לדירה, פיט. השניים מגלים במהירות עניין משותף בכתיבת שירים ועוברים לגור יחד. בארט מלמד את דוהרטי לנגן על גיטרה. דוהרטי מכיר לבארט את הסמית'ס. לאורך שנים של הופעות משותפות בהרכבים משתנים, בתחילה תחת השם The Strand ובהמשך כליברטינז, השניים מגבשים חזון אמנותי משותף המשלב בין השאיפה לשלווה פנימית והחלום הארקדי לבין חקירת הפינות האפלות ביותר של הרחוב הלונדוני. תקראו לזה הפואטיקה של הזוהמה. לאט לאט, מהופעת גרילה אחת לאחרת, השניים בונים סביבם סצינה מוזיקלית יש מאין, מדביקים אותה יחד בכוח הכריזמה בלבד ומלמדים אותה ללכת לבד, ועדיף לא ישר. הגלגול הסופי של הלהקה הכולל גם את ג'ון האסל על הבס וגארי פאוול על התופים מוחתם בלייבל Rough Trade האגדי והליברטינז משחררים לאוויר העולם את האלבום שיגרור (לפחות לתקופה) את הרוק הבריטי מהאיצטדיונים בחזרה למועדונים המיוזעים.

      טוב לדעת (תוכן מקודם)

      צעד תקדימי: החברה שנותנת למבוטחיה מענק כספי

      על-ידי WE SURE חברה לביטוח
      לכתבה המלאה
      החזיר את הרוק הבריטי למועדונים. עטיפת "Up The Bracket" (סריקה)

      מבחינה מוזיקלית, "Up The Bracket" רחוק מלהיות פורץ דרך, וזו נקודה שעולה שוב ושוב בויכוח סביב החשיבות המיוחסת לליברטינז בכלל ולאלבום הזה בפרט. הליברטינז משרטטים במהירות את סך ההשפעות שלהם בקויים גסים - מהחצר האחורית של איגי והסטוג'ס ("Vertigo"), דרך הריפים המטעים בפשטותם של ג'וני מאר ("Tell The King") ועד הפופ המלוכלך של הג'אם ("Horrorshow"). הקצב לא לגמרי מהודק, הגיטרות רק כמעט מכוונות ונדמה שההפקה המוזיקלית של מיק ג'ונס מהקלאש הסתכמה בלחיצה על רקורד. כל זה לא עוצר את רכבת השירים עמוסת הפוטנציאל הזו מלדהור קדימה על כל ברגיה הרופפים, מעיפה גיצים מהמסילות בכל פנייה.

      השאלה אם המוזיקה הייתה באמת טובה מספיק כדי לסחוף אחריה כל כך הרבה צעירים לא באמת רלוונטית כשמאחוריה עומדים שני אנשים שמתאימים באופן כל כך מושלם לליהוק כאייקוני רוקנ'רול. עבור הדור שלא ידע את הסקס פיסטולז, הקלאש או אפילו את האחים גלאגר בזמן אמת, דוהרטי ובארט היו התקווה הגדולה שהתלקחה פתאום בלב השיממון שייסדו כריס מרטין והבחור ההוא מטראוויס שבוכה כשיורד עליו גשם. השילוב הבלתי יציב בין השניים כלל את כל מה שאפשר לחלום עליו בכוכב רוק לפי הספר – כישרון גולמי, חוסר פחד, הדוניזם לא מרוסן ונטייה להרס עצמי. כמו פרסומת למכונית אמריקאית, הליברטינז מכרו קודם כל סגנון חיים. הבכורה שלהם הפכה למשפיעה כל כך לא בגלל איזה צעד אמנותי גדול קדימה, אלא בזכות חזרה מבורכת אחורה, לימים שבהם ללהקה האהובה שלך היה את הנימוס הבסיסי לא לעשות גם להורים שלך גוד טיים.

      אחד הלהיטים הבודדים שלהם ("Don't Look Back Into The Sun") הגיע רק לפני האלבום הבא והמבולבל יותר אבל זו כבר הייתה תחילת הסוף עבור הלהקה. הריבים פנימיים כבר היו בעיצומם, ודוהרטי התחיל את הדרך ארוכה ממשורר רוק מבטיח לאקססורי המסומם של קייט מוס. על פועלם בתקופה שאחרי הפירוק הבלתי נמנע (בעיקר זה של דוהרטי כמין לינדזי לוהן עם גיטרה) עדיף לומר כמה שפחות. מה שמשאיר אותנו עם אלבום בכורה נפלא אחד שסומן מהר מידי כעתיד הרוקנ'רול. ממרחק של עשור, מותר כבר לשאול מה המורשת האמיתית של "Up The Bracket", אם יש כזו בכלל.

      למרות שבזמן אמת הם נדחפו לאותה קופסה עם שאר הרכבי "תחיית הרוק" של התקופה לצד להקות כמו הסטרוקס והווייט סטרייפס, ההשפעה המצטברת של הליברטינז על הצד שלהם של האוקיינוס הייתה גדולה בהרבה מזו של הקולגות מעבר לים. מהתכנים הגדושים ברפרנסים תרבותיים ועד סגנון הלבוש שהפך למדים הסטנדרטיים של כל רוקר חיוור בעשר השנים הבאות, הליברטינז היו להקה בריטית באופן המופגן ביותר מאז בלר. אם אלבום חשוב נמדד בעצם ההשפעה שלו על המרחב התרבותי, "Up The Bracket" הוא יצירה חשובה בכל קנה מידה.

      בשנים שאחרי דעיכת הלהקה נצבע המיינסטרים הבריטי בגווני אינדי רוק. כל שבוע להקת גיטרות צעירה אחרת הוכרזה ב-NME כמשיחת רוקנ'רול על סמך סינגל יחיד, ורובן הספיקו לרכב על הגל הזה כל הדרך אל הפסטיבלים הגדולים באירופה. את הרוב המכריע והבינוני להכעיס של הלהקות האלה אפשר לחבר אל הליברטינז בקו ישיר. אולי בזכות הסגנון המרושל שלהם שקל כל כך לחיקוי שטחי, השירים של "Up The Bracket" מהווים אב-טיפוס מוזיקלי עבור סך היצירה של להקות כמו הקוקס, The View, Pigeon Detectives ועוד עשרות הרכבים חסרי פנים או ייחוד שמילאו את המצעד הבריטי במשך השנים ההן. אם כל מי ששמע את הוולווט אנדרגאונד הקים להקה, נדמה שכל מי ששמע את הליברטינז הקים להקה גרועה.

      אלבום הבכורה של הליברטינז נתן מענה מדויק לצמא ההולך וגובר לאנרגיה מרדנית וצעירה יותר וכוכבי רוק שמוכנים להתנדנד על הקצה מול כל המצלמות. הוא הציל את המיינסטרים הבריטי מגל עגמומי של חקייני "The Bends" רק כדי לקבור אותו שוב תחת מפולת חדשה של שכפולים חסרי תשוקה. עשר שנים אחרי, וכל הילדים כבר חצו את הכביש לרחבת הריקודים הנוצצת של ג'סי ג'יי וקלווין האריס. הגלגל הענק של הפופ השלים עוד סיבוב והמשוררים עם הגיטרות המשוננות שוב למטה, בשוליים. לפחות עד שיגיע עוד אלבום כמו "Up The Bracket" וייתן לו שוב כזאת דחיפה.

      מה אתם חושבים על אלבום הבכורה של הליברטינז? דברו על זה בפייסבוק

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully