אסתי זקהיים כבר גילמה עשרות דמויות בחייה, אבל כשקיבלה הצעה להשתתף ב"ברקיע החמישי", סרטה החדש של דינה צבי ריקליס, היא גילתה שבאמת יש פעם ראשונה לכל דבר. "דינה ביקשה ממני להשמין", זקהיים צוחקת, בצחוק הגדול והמתגלגל המפורסם שלה. "אמרתי לה, 'מה פתאום!' ובדיוק ניסיתי לרדת קצת בשביל תפקיד אחר, אבל היא רצתה לראות את הכובד הזה של הבשר, שייצג גם את הכובד הנפשי של השנים, את הדמות הזו שמתגעגעת לתקופה זוהרת, לתחושה שהעתיד לפניה, ועכשיו היא מתמודדת עם החלום ושברו".
בסרט "ברקיע החמישי", שעלילתו מתרחשת ב-1944 ועוסקת
בילדה בת 13 הנזנחת במעון לילדים עזובים, מגלמת זקהיים את פאני פולה, הביג מאמא הפולניה של המעון שמבשלת, מפזרת פניני חכמה משעשעות ועורגת לימים עברו, בהם הייתה יפה, צעירה ואהובה. "מלכת חיי הלילה של ורשה", כפי שהיא מכנה את עצמה בסרט. זקהיים, שהפתגם "קארפה דיאם" הפך במרוצת השנים לסלוגן הלא-רשמי שלה, עם ההתעקשות לא להתחרט על דבר, מצאה את נקודות החיבור שלה לדמות דווקא במקומות הכי פחות צפויים. "את יודעת, אתמול פתחתי את הפייסבוק וגיליתי שאח של אלון אבוטול (אברהם אבוטבול ח.ג.) מת", היא מספרת. "פתאום עלתה לי התקופה שבה למדנו יחד בבית צבי, תקופת שינקין, הנעורים שלנו. ופתאום האין הזה, המוות. רגע אחד בנאדם קיים, חי, חולם, והנה הוא איננו. וזה נכון גם לגבי תקופות חיים. אני לא מתגעגעת לשנותיי כצעירה, אבל אני יכולה לעצום את העיניים ולהיזכר שפעם הייתי במקום אחר, והמקום הזה כבר לא קיים".
עברו לא מעט שנים מאז הפעם האחרונה בה זקהיים, 47, גילמה תפקיד גדול בקולנוע. עיקר עבודתה בשנים האחרונות היא בתיאטרון, עם הבלחות למסך הקטן. "כשאתה מפוקס על משפחה, ההחלטות המקצועיות תופסות מקום אחר בחיים שלך", היא מסבירה. "חיכיתי עד שהבאתי לעולם את הבן הבכור שלי רציתי להגשים את עצמי לפני, כדי שלא יהיה לי ילד ואאשים אותו שפספסתי את הרכבת. אחרי שהשגתי את זה, עשיתי ילדים ולקחתי צעד אחורה. אחרי הבן נולדו לי תאומות, ורק עכשיו, כשהן בנות שבע, אני מרגישה שהן מספיק גדולות כדי שאוכל לחזור. כשהשתתפתי ב'רוקדים עם כוכבים', היה להן מאוד קשה. לא נעלמתי להן כמו שהייתי נעלמת במהלך צילומים של סרט, אבל זה היה לא קל. בכל שבוע הן היו אומרות לי 'הלוואי שידיחו אותך'".
אבל אלה לא רק הילדים. לא מעט השתנה בתעשיית הקולנוע מאז ימי "עפולה אקספרס" העליזים וזקהיים עצמה כבר מזמן הבינה שהסיכויים שלה לקבל תפקיד ראשי בסרט מצטמצמים, לא-בלי קשר למשקל. "אני לקטורית בקרן לקולנוע, וקראתי משהו כמו 50 תסריטים בזמן האחרון. באף אחד מהם לא היה תפקיד שיכול להתאים לי", היא מסבירה. "היו שם תפקידים לחיילים, לנשים צעירות ורזות".
אנחנו מדברות על אפליית שמנים?
"לא בהכרח. מצחיק אותי למשל שמדברים על השד העדתי. האפליה היא בכלל על אשכנזים. כל השחקנים בקולנוע היום זה אבקסיס, אלקבץ, אבוטבול, ואם צריך שחקן רוסי, יש את תיאטרון גשר. לא ייקחו אותי ויבקשו שאעשה מבטא. האשכנזים נופלים בין הכיסאות. זה גם עניין של גיל. רוב הגיבורים הם צעירים ואני כבר לא ילדה".
גם לא רזה.
"כמובן. יש אנטי-שמנות באופן כללי, לא רק בקולנוע. אבל עזבי אותי, אני מתה לראות שחקניות צעירות שמנות. לא שאכפת לי להיות קתי בייטס הישראלית, אבל אני לא צריכה לעשות את כל התפקידים של הנשים השמנות. צריכות להיות גם שחקניות צעירות, ואין. כלומר, יש שחקניות, אבל אין להן תפקידים. זה אבסורד בעיניי דווקא בקולנוע ובטלוויזיה כולם נורא יפים ויפות, אבל בריאליטי תמצאי הרבה יותר מגוון. דווקא שם יש מקום להכל".
זקהיים זכתה לדגום את תעשיית הריאליטי מקרוב השנה, לאחר שהשתתפה ב"רוקדים עם כוכבים" ושרדה בתחרות עד לגמר. ואם נדמה לכם שהיא פנתה לריאליטי מחוסר תעסוקה אתם טועים. "כנראה שאני סוג של פיגור, כי ממש לא העליתי את זה על דעתי", היא אומרת. "הסוכנת שלי הודיעה לי שרוצים אותי לרוקדים, ומיד אמרתי 'כן, בטח!'. אני כל כך אוהבת לרקוד, היה נראה לי שאני נכנסת לתקופה של חזרות כיף. לא חשבתי בכלל כמה ישלמו לי או כמה אנשים יראו אותי בפריים טיים. אני גם לא מרגישה שבגלל שאני לא בטלוויזיה או לא עושה עשרה סרטים בשנה אני לא שחקנית עובדת. את הבית שלי מצאתי בתיאטרון פרינג', בתמונע. אני עושה תפקידים נהדרים ונהנית הנאה גדולה וזה מה שחשוב במקצוע בעיניי, לא הכסף או מספר האנשים שרואים אותך. אני בכלל לא רוצה להיות מפורסמת. לא מזמן התקשר אליי עמרי ניצן (המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי ח.ג.) והציע לי לשחק באיזו הצגה. סירבתי כי אני בחזרות לתמונע. אני חושבת שעד היום הוא לא התאושש מהשוק".
"רוקדים עם כוכבים", הבלחה מפתיעה בקריירה רוויית דמויות דרמטיות מוערכות וסיפור חיים שכולל את אובדן אחיה הגדול, דני, ומאוחר יותר גם את אביה שימש לזקהיים מקפצה. לא לרייטינג ופרסום, כאמור, כי אם לשמחת החיים שאיבדה לאורך השנים. "כולם חשבו שעשיתי את זה כדי לרדת במשקל", היא צוחקת. "זה ממש לא היה זה, למרות שירדתי שם איזה 10 קילו. היו שם תענוג ושמחה הרגשתי שאני חוזרת למי שהייתי פעם. עד גיל 28, כשדני אחי נפטר, הייתי הרבה יותר עליזה. כשדני מת, החיים ההם נגמרו והתחילו החיים האלה. שום שמחה לא הייתה יכולה להיות שמחה מלאה, עליתי איזה 30 קילו בזמן שהוא היה חולה. כשהתחלתי את 'רוקדים', היה לי ברור שאני הולכת להיפרד מדני, שזה משהו שקיבלתי במתנה לרקוד, להיות בזרקורים בלעדיו. עד אז היה לי מאוד קשה לעשות את זה, כי הוא היה האח שלקח הכי הרבה מקום בבית, הוא היה סוג של גורו, וגם עבדנו ביחד והופענו ביחד. הייתה לנו תקופה שבה היינו רוקדים ועושים דראג ביחד, אז משהו מהזוהר שהיינו משתמשים בו בהופעות חזר אליי ב'רוקדים'. להנות הנאה של הגוף. גם הרחוב הגיב בצורה מדהימה. מישהי התקשרה וסיפרה לי שכשאני על המסך, היא רוקדת יחד איתי".
אפילו תקרית מנחם בן, שכתב שזקהיים שמנה מדי עבור התוכנית, לא הצליחה לפגום בהנאה שגילתה מחדש. "פעם הייתי נכנסת מזה לדיכאון, אבל לא נתתי לזה להאפיל על החוויה", זקהיים מסבירה. "כשהוא כתב את זה, זה הרגיש כמו שאתה מכין משהו מאוד טעים ומושקע, ואז בה מישהו ומשתין לך לתוכו. הייתה תקופה כל כך יפה ועטופה באהבה, אני לא מהאנשים האלה שיודעים לעשות מטה בחירות ובכל זאת הפכתי לחביבת הקהל, וזו הייתה אהבה. אז הטור הקטנוני והדבילי שלו היה כאילו לבוא ולדרוך בשביל להרוס, ואני מבחינתי לא חשבתי שהוא ראוי לתגובה, עד שראיתי שהכל מסביב בוער, ואנשים זעמו. אז הסתכלתי עליו ואמרתי, מי זה האיש הזה? מבוגר, אשכנזי לבנבן מקריח, לא אטרקטיבי. זה קצת היה מופרך, אבל לפחות קיבלתי עוד יותר תמיכה ופרגון".
אחרי הריאליטי חזרה זקהיים לתיאטרון ולשלל פעילויות נוספות, שכוללות בין היתר חיתון זוגות גאים או אזרחים שלא מעוניינים להשתמש בשירותי הרבנות, והעברת סדנאות משחק. בימים אלה היא מככבת בארבע הצגות: "רעב" הוותיקה בתמונע, "זריחה" שמהווה מעין המשך שלה, "מעשה בטבעת" ו"אחוזת וייס". "אני רוצה להיות שחקנית לא כדי להיות מפורסמת, אלא כי אני לא יודעת לעשות משהו אחר" היא מסבירה. "אני מעדיפה ללמד משחק עוד יום בעוד מקום, ולחתן עוד חתונה ולא להתפשר. גיליתי שמה שאני לא אוהבת לעשות, אני לא אעשה טוב. לא מצליחה. ללמד ולחתן אני אוהבת אהבה גדולה".
בנוסף, זקהיים היא פעילה פוליטית וחברת מפלגת מר"צ, אבל אין לה כוונה להסתער על הכנסת. "חייבים לחזק את השמאל, למרות שברור לי שגם הפעם ביבי ינצח. אני לא מצביעה למנהיג, אלא למפלגה שמתפקדת. זהבה גלאון, אילן גילאון, אלה האנשים שאני עומדת מאחוריהם. אני עצמי לא אלך לפוליטיקה, כי אני לא יכולה להקדיש את כל כולי לזה. יש לי ילדים ואני רוצה להיות להיות איתם. אני פעילה גם בתוך הקהילות שלי, מתנדבת. אני לא יכולה עכשיו לנסוע לירושלים כל יום. אבל אולי בעוד 30-40 שנה כשהילדים יגדלו, ואז גם ככה אף אחד לא יחכה לי בבית".
אהבתם את "ברקיע החמישי"? ספרו לנו בפייסבוק