הערב החדש של רשת: "מצב האומה" שומרת על כושר

החיים בישראל מזמנים לך רגעים, כמעט יומיומיים, שבהם אתה ממלמל לעצמך "אח, אם רק 'מצב האומה' היו באוויר כרגע, הם היו עושים מזה מטעמים" – ואז אתה מזפזפ בייאוש לפרק של "סטרדיי נייט לייב" מ-2002 ומפעיל את האייפד כדי לבדוק מחירי טיסות לניו יורק. התדירות שבה המציאות מאשרת את הכמיהה הזו לפאנל היחיד על המסך שמצליח להצדיק את קיומו, זהה פחות או יותר לכמות הפעמים שבהן אתה מרגיש שחשבון החשמל שלך דווקא נראה הגיוני – כמעט בכלל לא. ובכל זאת, זכינו לחוות רגע כזה הלילה. אחרי חודשים ארוכים של היעדרות, גורי אלפי חזר אלינו.

לא ממש ברור מתי ואיך בדיוק הפכה "מצב האומה" לקונצנזוס. פעם היא עוד תויגה כתוכנית פאנל לשמאלנים, אבל בשתי העונות האחרונות היא כבר כבשה מעמד של תוכנית לשמאלנים, לחברים הימניים שלהם שמסוגלים לצחוק על עצמם ולסתם כאלה שעוקבים אחרי גורי אלפי בטוויטר. איכשהו נדמה שאף אחד לא יכול להרשות לעצמו לפספס את "מצב האומה", גם כי מחר במשרד כולם ישחזרו את הבדיחה של עינב על "50 גוונים של אפור", וגם כי מוכרחים לדעת איך הם יגיבו להקדמת הבחירות או לדברים חשובים באמת כמו "גנגנם סטייל".

הסיבה לכך פשוטה – "מצב האומה", מלבד היותה פיסת טלוויזיה פשוטה אך חדה ומושחזת, היא נכון לעכשיו האוטוריטה הבידורית היחידה שנותרה לשמור עלינו בחזית, מול הקרקס הזה שמדינת ישראל הפכה להיות. וכי מה נעשה ללא לוחמי אור שיהפכו את הייאוש המבורדק לפאנץ' ליין שאפשר יהיה לצטט אחר כך בפייסבוק? נשלוף עוד חיקוי של מירי רגב מיוטיוב ומימ על ביבי והפצצה המצויירת?

אנחנו הרי כל הזמן משתוקקים למישהו שיצליח להפוך את הבלגן למצחיק, אפילו אם רק לקצת יותר מחצי שעה. מישהו שיזכיר לשטייניץ לפעול למען עיתונאי מעריב, או סתם יציע להשחיל ערפד למקום השלישי של ישראל ביתנו. "מצב האומה", בקיצור, היא כל מה שיש לנו. הפאנל המושחז הזה כמעט לעולם לא מאכזב. אולי לא תמיד תמצאו את עצמכם מתגלגלים על הרצפה – התוכנית הראשונה הרגישה עדיין כמו חימום מנועים בלבד (והרי המופע האמיתי לא מתחיל עד שאורנה וגורי לוחצים על המתג של המתח המיני הלא ממומש ביניהם. סליחה, פלרטוטים עם השר שטייניץ' לא נחשבים) – אבל למרות שלא נקרענו, עדיין הוסרה איזו מועקה קטנה מהלב. כי הנה, הם שוב איתנו, אנחנו לא לבד.

עורך "מצב האומה": "אני מספיק בינוני כדי לרתק מיליון איש"

נדמה שבחוקי הטלוויזיה הלא כתובים של ישראל קבע מישהו, לא ברור מי, שבכל רגע נתון צריכות להיות משודרות לפחות שתי תוכניות שידוכים מז'אנר כלשהו. גם אם "בקרוב אהבה 2" עדיין מצטלמת והקלטת של "דאבל דייט" נשחקה עד לחוסר שימוש (טוב, בשביל זה עשו את "סינגלס"), תמיד אפשר לרכוש פורמט (במקרה הזה אוסטרלי). יש כאן מלא רווקים ורווקות, ואין דבר שישראלים אוהבים יותר משידוכים פוטנציאליים.

בעצם, יש דבר אחד שישראלים בכל זאת אוהבים יותר – ואלו פקאצות טלוויזיוניות. הן מצטלמות היטב, מסתבר, וטיפשותן המבדרת אף מצליחה לחפות במידה מסוימת על רדידותן המזוויעה, היעדר המודעות העצמית המשווע ונטייתן לפלוט משפטים מביכים כמו "אתיופים אוהבים לרוץ". "היפה והחנון" לא משודרת כרגע – הנה אלטרנטיבה הולמת.

במקרה של "דייט בחשיכה", אם לא מספיק שהנשים הן פקאצות, התוכנית עצמה היא שעשועון לא מקורי שמרגיש כמו שילוב בין "שלוש", "הרווק" וקליפ מהאייטיז. האבסורד הוא שיציר הכלאיים הזה מדגיש בדיוק את מה שיוצריו ניסו להסתיר – העובדה שבסופו של יום, כולנו מתרכזים במראה החיצוני, וכולנו – במיוחד אם אנחנו משתתפים בתוכנית שידוכים מיותרת – חושבים שאנחנו נראים הרבה יותר טוב ממה שאנחנו באמת.

מה חשבתם על "מצב האומה"? ספרו לנו בפייסבוק