בחודשים האחרונים, כשזה מגיע לביקורת תקשורת, המבקר המצוי מוצא את עצמו מסונדל תמידית. "זה לא הזמן לרדת על גופי תקשורת ולהחליש אותם", רוחשים הקולות. "אנשים נלחמים על פרנסה, על הישרדות תראו מה קרה ב'מעריב'". האמת הקולות צודקים. כשהאדמה בוערת מתחת לרגליים, קצת לויאליות לא יכולה להזיק, ומתקפה חזיתית על גופי תקשורת היא הדבר האחרון שעיתונאי רוצה לעמוד מאחוריו. אבל כמו שאמר שייקספיר, כאן העוקץ. עיתונות נחלשת היא מטבעה עיתונות מידרדרת, וגופי תקשורת שגם ככה תלויים על בלימה עושים בדרך כלל את כל הדברים הלא נכונים, ומזמנים עליהם את הביקורת. אז כן, מאוד לא כדאי לסגור גופי תקשורת, אבל לך תגן על כלב השמירה של הדמוקרטיה עם דוגמאות מהביטאון של שלדון; לך תילחם בתהליך ההפרטה עם הצדקות מבית רשות השידור; לך תעמוד על בריקדות בשביל גופי תקשורת בחסות המדינה, כשגלי צה"ל מצנזרים לך את יזהר אשדות.
צריך להגיד מראש שעם כל ההסתייגויות, התחנה הצבאית הוותיקה היא עדיין, בשקלול כולל, מהגופים המשדרים הראויים יותר שיש לנו. זו תחנה עם אנשי תקשורת מצויינים, לפחות בחלקם, שמתנהלת חלקים ניכרים מהזמן ללא משוא פנים, ומצליחה להתגבר על המשוכות הגבוהות הניצבות בפני תחנה צבאית. אבל לא תמיד. וכשזה חורק זה חורק ברעש. כי מה לעשות שכל המאמצים הכנים ביותר לא יכולים לנצח את הדיסוננס המובנה בגוף תקשורת שמקבל את תלושי המשכורת שלו ממשרד הבטחון? כמובן שהמציאות היא לא שחור ולבן: וגוף תקשורת חזק אמור להיות מסוגל להתמודד עם הלחץ של הממונים עליו. אבל בעולם שלנו, שבו "גוף תקשורת חזק" זה סוג של אוקסימורון, המתח מתפרץ לבסוף לא סביב איזה סוגייה חדשותית בוערת, כי אם סביב שיר קטן של הבחור מתיסלם.
אז מה בעצם היה לנו כאן: בהתחלה יצאה הודעה רשמית מבית גלי צה"ל על פסילת שיר של יזהר אשדות לשידור; אחריה לא איחרה לבוא תגובתו של אשדות, שטען שסיכם בנימוס עם ירון דקל, מפקד התחנה, שלא יבצע את השיר המסויים הזה בתוכנית הספציפית הזאת, ונדהם לגלות עם צאתו מהאולפן של קוטנר שבחוץ משתולל לו יזהרגייט. מסתבר שדקל חישק אותו, והוציא הודעה לתקשורת כשאשדות היה סגור באולפן.
"עניין של הרגל" הוא אכן שיר ביקורתי. מילים כמו "תחילה רק תרגיל/ כת הולמת בדלת/ ילדים המומים/ משפחה מבוהלת ... הם לא איש, לא אשה/ הם רק חפץ, רק צל/ ללמוד להרוג/ זה עניין של הרגל" מתייחסות ישירות לפעילות צה"ל בשטחים, ולא בהכרח בצורה מחמיאה. אבל האם הן באמת מביעות בוז כלפי צה"ל וחייליו, או שהן מעלות סוגייה לדיון? וחשוב לא פחות - האם ירון דקל באמת חושב שהן בזות לחיילי צה"ל? האם זו הסיבה שהשיר נפסל, או שמישהו בגל"צ חשב ששיר נגד הכיבוש הוא הזדמנות טובה לעשות סיבוב דאווין?
האופן הערמומי שבו יצאה ההודעה לעיתונות מתחת לאפו של אשדות, מוביל אותנו לניחוש מושכל שמה שבאמת עניין את דקל זה לגזור קופון תקשורתי. וזה, בעצם, מה שבאמת מטריד בכל הסיפור: לא פסילת "עניין של הרגל", שממילא כבר התנגן בתוכניות אחרות של התחנה בעבר, ואת המלחמה נגדו כמעט קשה לקחת ברצינות; כי אם התחושה שמישהו הנפיץ לנו פה פרשה פיקטיבית, על גבו של זמר אקראי, בשביל הפוטו-אופ הפטריוטי.
מפקד גל"צ לא התעניין בשיר של אשדות. הוא בסך הכל חיפש להרוויח כמה נקודות מן ההפקר על אהבת הארץ. הפרשייה הזאת היא קודם כל עדות פתטית במיוחד למצבה העגום של תחנה צבאית החשה עצמה כל כך מאויימת, שהיא מחפשת מתחת לשטיח הזדמנויות עקיפות להתחנף לאג'נדה של הממונים, ואולי גם של חלקים בציבור שקצת עוינים אותה. רק לא להצטייר כתחנה עוכרת ישראל. רק לא לגמור כמו קרן נויבך.
במובן הזה, ההודעה ששיחרר אתמול ירון דקל לא שונה מהאופן שבו כל גוף תקשורת ישראלי אחר הופך בעיתות המשבר האחרונות לשופר של איזה בעל מאה; רק שבמקרה הזה בעל המאה הוא לא טייקון, אלא מדינת ישראל ההולכת ומתחרפנת. בקיצור זה לא סיפור על צנזורה אמנותית. זה סיפור על קץ התקשורת החופשית. אשדות לא צריך לדאוג יותר מדי בעניין פסילת השיר שלו - אבל הודעות לעיתונות כמו זו ששחרר דקל לעיתונות אתמול, צריכות להדאיג את כולנו.
מה חשבתם על הפסילה? ספרו לנו בפייסבוק