מ"חגיגה בסנוקר" עד "למלא את החלל": דתיים בקולנוע הישראלי

הפיכתו של "למלא את החלל", סרטה של היוצרת החרדית רמה בורשטיין שמתרחש כולו בקהילה דתית, לסרט הישראלי הבולט והמעוטר של השנה, היא עדות לשינוי הגדול שעבר על הקולנוע הישראלי ביחסו לדת ולדתיים. כמו קבוצות מיעוט אחרות באוכלוסייה – למשל ערבים, הומואים או ניצולי שואה – הדתיים לא ממש הופיעו בקולנוע דובר העברית עד שלב מאוד מתקדם בהתפתחותו, שנטה להדחיק את השונה ואת החריג מהמיינסטרים, והעדיף להציג גיבורים כל-ישראליים סטייל אורי מ"הוא הלך בשדות", קזבלן או צ'רלי מ"צ'רלי וחצי" – גיבורים שכאילו נגזרו מחזון כור ההיתוך של בן גוריון. גם כשדתיים כבר הופיעו בסרטים הישראלים, הם היו לרוב קריקטורות סטריאוטיפיות. לקח לא מעט זמן עד שמהניצנים הראשונים האלה הגיע הקולנוע הישראלי לייצוג רציני ותלת מימדי של הדמויות הדתיות. אספנו עבורכם כמה תחנות בולטות בתהליך זה.

יעקב בנאי מגלם בסרט "חגיגה בסנוקר" של בועז דוידזון את אחד מאנשי הדת הראשונים בקולנוע הישראלי, שאינם נמצאים בסרט רק עבור סצינות של נישואין או גירושין. הרב מוצג בסרט כדמות חיובית, המסמנת קשר טבעי של העם עם המסורת, ללא מטענים ביקורתיים כלשהם. למרות זאת, דמות הרב מאופיינת בסרט בצורה מאוד מופשטת וסטריאוטיפית: הוא ומוגדר כמעט אך ורק לפי בקיאותו הגדולה במקרא, ונחישותו להשיא את הבת שלו רק לשומר תורה ומצוות. אנחנו לא יודעים כלום על היחסים של הרב עם משפחתו וסביבתו הקרובה, ואפילו השם שלו לא מוזכר בסרט. ועדיין, החינניות הטבעית שיעקב בנאי ידע להשרות על הדמות העניקה לה משקל ואנושיות, והפכה אותה לאחת האהובות בסרט.

בסוף שנות ה-90, רגע לפני התחייה הגדולה של הקולנוע הישראלי, עמוס גיתאי היה פחות או יותר הקולנוען הישראלי היחיד שנהנה מהערכה בעולם. "קדוש" הביא את ההערכה הזאת לשיא חדש, כאשר נכלל בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, החשוב בפסטיבלי הקולנוע בעולם. בסרט עסק גיתאי בשתי אחיות ממאה שערים (יעל אבקסיס ומיטל ברדה), הנתונות לדיכוי המייסר של החברה החרדית, אליה הן משתייכות. גיתאי הציג בסרט את החברה החרדית כמקום נוקשה, אנטי-נשי ולעיתים אף אלים, מה שאיפשר לקהל החילוני לצקצק בלשונו ולאשרר את קיומו המנותק מהדת. הקו הביקורתי והשיפוטי הזה, שטבל לרוב בלא מעט התנשאות ובורות, אפיין את ייצוג החברה הדתית בתרבות הישראלית במשך זמן רב, עד שהציבור הדתי עצמו החל להצמיח מתוכו יוצרי קולנוע.

הסנונית הראשונה של יצירה קולנועית שיוצאת מתוך החברה הדתית (במקרה זה, הדתית-לאומית), ומבטאת את הווייתה, מאת הבמאי שיהפוך לנציג הקולנועי המרכזי שלה: יוסף סידר. סרטו הראשון, "ההסדר", ביטא אמנם קו ביקורתי כלפי הקיצוניות הלאומנית של החברה שממנה הגיע, ונעשה מתוך עמדה ברורה של אאוטסיידר, אך לראשונה זכה כאן העולם הדתי לביטוי אותנטי ואמין על המסך. אקי אבני נראה לפתע משכנע בתור תלמיד בישיבת הסדר, אסי דיין שידר את הסמכותיות השקטה הנדרשת בתפקידו המנהיגותי, וטינקרבל זהרה בבתוליות ביישנית כבת הרב. סידר המשיך לעסוק בחוליי החברה הדתית גם בסרטו הבא, "מדורת השבט", והפך במהלך העשור האחרון לאחד היוצרים הבולטים והפופולריים בישראל.

במהלך העשור הראשון של שנות האלפיים, עם הפריחה הכללית בענף הקולנוע בארץ, גברה גם ההשתלבות של יוצרים דתיים בעשייה הקולנועית. אם בשנות ה-70, חזרתו בתשובה של אורי זוהר הביאה באופן הכרחי גם לקץ הקריירה הקולנועית שלו, הרי שבשנות האלפיים השילוב בין דת לקולנוע נראה טבעי יותר מאי פעם. בתי ספר דתיים גבוהים לקולנוע כמו "מעלה" ו"תורת החיים" איפשרו לשלב התמקצעות בתחום עם שמירת תורה ומצוות, בעוד שקרנות ייעודיות כמו "גשר" ו"אביחי" עודדו עיסוק מוגבר בנושאים דתיים. תעשיית קולנוע מצליחה החלה לפעול בשנים האלה בתוך החברה החרדית, כשרוב הסרטים מיועדים לצריכה פנימית ולא חוצים כמעט את גבולות בני ברק וירושלים.

הסרט הראשון שביטא את המפנה במקומו של הקולנוע בקרב הציבור הדתי היה "האושפיזין", שנכתב על-ידי השחקן החוזר בתשובה שולי רנד, ובבימויו של גידי דר. רנד ואשתו מיכל גילמו זוג חסידי ברסלב חוזרים בתשובה בירושלים, שזוכים לנס חג סוכות בדמות סכום כסף מפתיע - אך בעקבות זאת צריכים לעמוד במבחן לא פשוט מול שני אורחים מפתיעים מעברם, שהם, במקרה, גם עבריינים. שלא כמו ברוב הסרטים הקודמים שעסקו בעולם הדתי, "האושפיזין" היה חף מטון ביקורתי כלפי החברה אותה תיאר, וייצג אותה באופן אוהב וכמעט אוטופי. דווקא החילונים הבודדים שהופיעו בסרט היו עבריינים, שמשוועים לתיקון.

כך הושלם מהפך מלא בייצוג של הדתיים בקולנוע הישראלי: הזרים והחריגים הפכו ליוצרים דומיננטיים ובעלי קול עצמאי. הקול הזה יכול אפילו לדרוש שהסרט שלו לא יוקרן בשבת - היום הרווחי ביותר בבתי הקולנוע - כפי שקרה במקרה של "האושפיזין", וכפי שקורה כעת שוב עם "למלא את החלל". אכן, שחר של יום חדש.

איזה דמויות חובשות כיפה אתם הכי אהבתם? ספרו לנו בפייסבוק