"אלכס קרוס" הוא עניין גדול באמריקה. הסרט, שעולה השבוע בישראל ונראה כמו מותחן שוטרים שגרתי, אמור להיות תחילתה של סדרה, רצוי ארוכה, כשהאס בשרוול הוא הכוכב הראשי הגדול מכולם, טיילר פרי. אבל מי זה, בעצם, טיילר פרי? בארץ השם לא מוכר בכלל, ובעצם, לא רק בארץ בשום מקום מלבד ארצות הברית לא ממש שמעו עליו. אלא שבאמריקה, טיילר פרי הוא תופעה ענקית, והבעיה העיקרית עם הופעתו ב"אלכס קרוס" היא שאנשים טוענים שהם יתקשו לזהות אותו בלי השמלה.
תעשיית הבידור האמריקאית מנסה לקסום לקהל הרחב ביותר. רוב מוחלט של הסרטים הנעשים בהוליווד מנסים לפנות לכולם, כשהמילה "כולם" מייצגת תמיד זכרים לבנים הטרוסקסואלים. אבל ישנם גם סרטים שפונים לאוכלוסיות יותר מובחנות, כמו למשל ז'אנר ה"סרטים האורבניים" שם מנומס ומכובס לסרטים המכוונים לקהל האפרו-אמריקאי בלבד, או בניסוח עוד פחות פוליטיקלי קורקט, סרטים לשחורים. סרטים כמו "Friday", "How Stella Got her Groove Back" וכדומה כמו קיימים ביקום מקביל אפרו-אמריקאי: הם נוצרו על ידי שחורים, עבור שחורים, הוקרנו רק בריכוזי אוכלוסייה שחורים ונצפו על ידי שחורים. הסרטים האלה לא עברו דרך הצינורות המקובלים, והמבקרים (הלבנים ברובם) קיבלו אותם בדרך כלל בזלזול או בהתעלמות, ומדי פעם הופתעו מההצלחה היחסית בקופות של סרט זה או אחר. ואז הגיע "יומנה של שחורה מטורפת".
"The Diary of a Mad Black Woman", דרמה-קומית משונה, יצא ב-2005, וכרגיל, התקבל בזלזול. המבקר הידוע ביותר באמריקה, רוג'ר איברט, נתן לסרט כוכב אחד וטען שהוא שילוב ז'אנרים בלתי אפשרי: זוהי דרמה משפחתית סוחטת דמעות, עד לרגע הופעתה של הדמות המכונה סבתא מדיאה, אותה מגלם טיילר פרי שגם כתב את התסריט - בדראג. סבתא מדיאה היא מופרעת שסוחבת איתה אקדח, מנסרת רהיטים במסור חשמלי, ומדברת כמו אדי מרפי בתקופה הגסה שלו. איברט סבר שהדמות "מגיעה מהכוכב X", ועל טיילר פרי כתב "מה לעזאזל הוא חשב לעצמו?!"
אלא שדי מהר התברר שאיברט במיעוט. "יומנה של שחורה מטורפת", שנוצר כסרט זניח לחלוטין, הדהים את התעשייה ההוליוודית כשכבש את המקום הראשון בטבלת שוברי הקופות עם 22 מיליון דולר; ואילו איברט הוצף במכתבי מחאה, חלקם מכנים אותו "גזען" משום שלא אהב את הסרט, ואחרים מסבירים לו שהדמות ש"מגיעה מכוכב X" היא למעשה הקצנה לא גדולה מדי של דמות המוכרת היטב לכל אדם שחור באמריקה. בקיצור: זה סרט גדול לבנים פשוט לא קולטים את זה.
אבל ההצלחה הזאת לא הגיעה משום מקום. כבר כשיצא הסרט הראשון שלו, טיילר פרי היה רחוק מאלמוניות עבור קהל השחור. הוא נולד בניו אורלינס ב-1969, גדל בעוני, סבל מאלימות במשפחה וניצל מניסיון התאבדות. במשך 15 שנים כתב, ביים וכיכב בשורה ארוכה של מחזות קומיים לבמה, בהם נולדה דמותה של מדיאה. הפקות התיאטרון של פרי הוצגו בהתחלה במתנ"סים ובכנסיות, והגיעו עד לאולמות גדולים. גרסאות DVD מצולמות של ההצגות נמכרו היטב, וסללו את דרכו אל הקולנוע.
מרגע שהתבררו ממדי ההצלחה של "שחורה מטורפת" (הסרט הכניס בסופו של דבר 50 מיליון דולר, להפקה בתקציב של 5.5 מיליון דולר), פרי הבין שמקומו על המסך הגדול, והתחיל לעבוד - בקצב מטורף: בשבע השנים האחרונות הוא ניפק עוד 10 סרטים, שאת כולם הפיק, כתב וביים בעצמו, וברובם גם כיכב בתפקיד סבתא מדיאה או בתפקידים אחרים. המבקרים הלבנים המשיכו לא להבין את הקטע, אבל הסרטים של פרי תמיד מצליחים, והופכים תקציבים מינימליים לעשרות מיליונים בקופות. ההצלחה הקבועה והתפוקה האדירה של פרי יצרה למעשה את ז'אנר ה"סרטים האורבניים" כולו: מלבד הסרטים של פרי, מעטים הסרטים הפונים לקהל השחור שמצליחים למצוא קהל גדול. פרי הפך לז'אנר של איש אחד, ולמולטי מיליונר.
מבחוץ באמת קשה לקלוט את העניין. סבתא מדיאה היא דמות מצחיקה, זה נכון אבל קשה להבין אפילו את הדיאלקט שלה אם אתה לא אפרו-אמריקאי, והסרטים עצמם בסיסיים מאוד, בלשון המעטה. העלילה תמיד כוללת אהבה, בגידה וסליחה, ומסר נוצרי שנתחב לגרון בעדינות של מקל בייסבול. אז מה הופך את הסרטים של פרי למצליחים כל כך בקרב אוכלוסייה ספציפית אחת, וכל כך לא מוכרים בכל מקום אחר?
זה דיון מורכב, כיוון שקשה להשמיע כלפיו אמירה שלא תישמע, באופן כזה או אחר, גזענית. אבל לומר שהסרטים של פרי מיועדים לשחורים ולא ללבנים, זה גם לא מדוייק. הסרטים של פרי מצליחים אך ורק בארצות הברית, ובחלקים מסוימים מאוד שלה; הם לא מצליחים בשום מקום אחר, גם לא בקאריביים או באפריקה. זה לא צבע העור, אלא התרבות: פרי מכיר היטב ומקרוב את המאפיינים של חלקים גדולים באוכלוסייה השחורה במולדתו, ויודע לפנות לנקודות הרגישות שלהם. זר, ולא משנה מה צבע עורו, לא יבין זאת. כמו שתושב אטלנטה לא יבין את זאב רווח, אנחנו לא מבינים את הבדיחות של סבתא מדיאה. במילים פשוטות, פרי עושה את הגירסה האמריקאית לסרטי בורקס.
"אלכס קרוס" הוא הניסיון הראשון של פרי לחצות את הקווים, ולהגיע לקהלים שמעבר למגרש הביתי שלו. זאת הפעם הראשונה שבה הוא מופיע בתפקיד ראשי בסרט שהוא לא כתב בעצמו ועוד בתפקיד דרמטי, בלי דראג, ובעולם שבו קיימים גם אנשים לבנים (זן נדיר מאוד בסרטיו שלו). אם זה יעבוד, אפשר יהיה לקרוא לטיילר פרי כוכב אמיתי, ולא רק גיבור מקומי.
מה אתם חושבים על טיילר פרי? ספרו לנו בפייסבוק