הסרט על גלעד שליט הזכיר שהוא כבר לא הילד של כולנו

בואו נסתכל על זה רגע מנקודת מבט תרבותית. הסיפור של גלעד שליט, בסופו של דבר, הוא סיפור תרבותי יותר מאשר אנושי. נכון – בליבה של הדרמה הזאת ישנו אדם אמיתי, והאדם הזה באמת ישב חמש שנים בשבי, באמת סבל, באמת חיכה להשתחרר. אבל אנחנו, ההמונים שעקבו בדריכות אחרי סיפורו, לא ידענו יותר מדי על האדם, וגם לא באמת היה איכפת לנו מי ומה הוא; במשך חמש שנים, המדינה עצרה את נשימתה והמתינה בדריכות לצללית, מגזרת נייר, דמות בצורת סימן שאלה - נער שאף אחד מאיתנו לא ידע עליו דבר, ובכל זאת החלטנו לאמץ בתור הילד של כולנו. זה נשמע אולי פרדוקסלי, אבל בעצם זה מסתדר להפליא: העובדה שלא הכרנו את גלעד איפשרה לנו לעצב אותו, כל אחד לעצמו, בדמות ילדו שלו.

בגלל זה, דווקא בחזרה של גלעד שליט לארץ בריא ושלם היה – עם כל השמחה כלפי האדם הפרטי – משהו מהשכול. חזרתו של שליט הייתה הרגע שבו הנעלם מקבל בחזרה את הצורה שלו, ואנחנו מאבדים את הילד של כולנו, שחוזר להיות סתם עוד אדם, ילד של שני אנשים מסויימים. האדם הזה, שאין לו קשר לאיש מאיתנו, עמד במרכז הסרט "גלעד שליט: אל מול המצלמה" של תמר פרוס וטל גורן, שהגיע רכוב על גל גדול של הייפ לערוץ 10.

הסרט של פרוס וגורן שווה התייחסות בעיקר משום שהוא מלמד שגלעד שליט האדם הפרטי לא באמת סוחב שעה של טלוויזיה. הוא בחור חביב מאוד, רהוט למדי, אינטליגנט ואפילו ניחן בכשרון דיפלומטי, אבל השבי והחזרה ארצה מנקודת מבטו שלו בעצם לא מספרים לנו הרבה. החוויות שלו, או לפחות מה שהוא מוכן לתמלל מהן, כמעט טריוויאליות בהתחשב בנסיבות. בשבי היה קשה, היו רגעים של חסד, החזרה הייתה שמחה אבל מלחיצה – משהו מזה באמת מחדש לנו? אין כאן כוונה להפגין ציניות כלפי התחושות הכנות של שליט עצמו, אבל מרגע שהפנמנו שגלעד שליט הוא אשכרה בן אדם, עם כישורים ורבליים ומוטוריים ואישיות והכל, ולא איזה דמות מיסטית שתחזור מהבור לכפר על חטאינו - עצם הנוכחות שלו על המסך כבר לא מספיקה בשביל למגנט אותנו, בטח לא אחרי שהפך לחבר של קבע במדורי הרכילות.

הבעיה היא שפרוס וגורן כנראה חושבות שפרצופו של שליט כן מספיק, כי לאורך כל הסרט, הן לא העלו שאלה אחת שתנסה להוציא אותו ממרחב הנוחות שלו ולחלץ ממנו אמירה משמעותית. אולי אלה היחסים שלהן עם משפחת שליט – אודותיהם כבר יצרו סרט, בשם "משפחה בשבי", בשנת 2009 – שגרמו ליצר המגונן להשתלט עליהן; אולי זו איזו הסכמה מאחורי הקלעים שהתנאי לקיומו של הסרט הוא לא להלחיץ את הילד; ואולי זה פשוט חוסר הנכונות שלהן להיפרד מהרעיון ששליט הוא גם הילד שלהן. כך או כך, עבודה עיתונאית ממשית לא נעשתה כאן, וגם עכשיו, אנחנו כצופים לא באמת יודעים איך נראה השבי של גלעד, מה הדברים הקשים שעברו עליו, וגם איך זה לחזור לבית שונה מאוד מהבית ממנו יצאת חמש שנים קודם לכן.

כמובן שיש עוד סרט לצלם על גלעד שליט, אבל זה לא סרט על חייל שבוי. הסרט הזה מתרחש כולו אחרי השיבה הביתה, והוא סיפור על סלבריטאות פתאומית, ועל התמודדות של בחור ביישן בסך הכל עם הפיתוי שבאור הזרקורים, עם העובדה שהפך לסלב, שהוא באיי ליסט של כל הרשימות בעיר, שכולם, מליהיא גרינר ועד אחרון בעלי הפיצוציות, רוצים נתח ממנו. הסרט הזה עוד לא קיים, אבל ביום שהוא ייצא, זו תהיה התמודדות של ממש עם הדרמה האמיתית בסיפורו של נער שהפך לנכס ציבורי מבלי שנשאל לדעתו בנושא – וזה יהיה הרבה יותר מעניין מ"גלעד שליט: אל מול המצלמה".


"גלעד שליט חשש שהסגיר סודות בשבי, הרגיעו אותו"
נעם שליט: "גלעד מרגיש לא מוכן לחשיפה"
צפו: שיחת הטלפון של ליהיא גרינר ומשפחת שליט
מה אתם חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק