עמוס עוז, גירסת קייפטאון

במעגל הפנימי שלו, הדומיננטי בספר, "חרפה" (הוצאת עם עובד) הוא רקוויאם לאינטליגנציה ולשכלתנות הגברית, על שאינה יכולה להתמודד עם תשוקותיו וערגונותיו החייתיים של הגוף הגברי, ויותר מזאת, שניצבת חסרת אונים אל מול קמילתו ברבות הימים.
ג.מ.קוטזי, מהבולטים שבין הסופרים הדרום אפריקנים כיום, משרטט פרופיל מדויק מאוד, אנטומי כמעט בעומקו, של תהליך שקיעתו הפיזית והמנטלית של דייוויד לורי, בן 52, מרצה זוטר באוניברסיטה בקייפטאון, מרגע שזה נאלץ לעזוב את עבודתו ומקום מגוריו לאחר שנתגלתה מעורבותו בפרשיית אהבים עם אחת מתלמידותיו.
לורי, שהלך רוח דקדנטי משתלט על נפשו, מעתיק את חייו אל הכפר בו מתגוררת בתו - אזור רגיש בדרום אפריקה שלאחר ביטול האפרטהייד, המעמת שחורים ולבנים עם מציאות חברתית חדשה. בחפשו אחר גאולה אישית דרך הקירבה ההיולית אל האדמה, דרך הדביקה באורחות הכפר וההיכרות הבלתי נמנעת עם תושביו – אקט שצופן בחובו התפתחות פטאלית בחייו ובחיי בתו - הוא מנסה להתמודד עם העצמיות החדשה שלו, מנסה להימנע מתבוסה לנסיבות חייו.
בקונטקסט החיצוני שלו, הרפה יותר, "חרפה" בודק את המאזן הרגשי החדש בין אזרחי דרום אפריקה, ומניח על כפות המאזניים מושגים כאשמה ומחילה. בהקשר זה "חרפה" הוא ספר ישראלי מובהק. אין שום דרך להתחמק מן התחושה המתקבלת לאורך קריאתו, שהוא יכול היה להיכתב כאן ועכשיו על ידי סופר מקומי. האנלוגיה מדהימה.
מיקומו של הרומן בלב הקונפליקט הגזעי-פוליטי מבהיר כי אם "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית, יושב ערבי עם נרגילה", מאחורי כל משפט באפריקנס יושב יליד שחור, "בוי", עם בדל סיגרטה.
עשו מעשה פשוט. החליפו את מר לורי במר ברנע, את קייפטאון בחיפה, את השחור בערבי ואת ביטול האפרטהייד בהסכמי אוסלו, והרי לפניכם סיפור ארצישראלי, מסמך שמאלני מהימן, מושלם להשתלה בתוכנית הלימודים של משרד החינוך כאלטרנטיבה למר עוז ובולי חברו.