יש כל כך הרבה דרכים לספר שבית הספר הוא הגיהנום. אינספור סופרים ותסריטאים כבר ניסו לנסח את תוגת התיכוניסט, רובם ככולם דרך עיניו של הנער החנון, הלא מקובל, המוזר, שסובל מהצקות מצד הביריונים של נבחרת הפוטבול (כנראה משום שהנערים הפופולריים, המקובלים, הנורמליים, שנמצאים בנבחרת הפוטבול, לא גדלים להיות סופרים או תסריטאים). כשמסתכלים על כל היצירות האלה יחד, נראה שהחומרים שמהם מורכבת חוויית בית הספר הם בסך הכל די דומים. נדמה שלכולם היתה טראומה מבחירת שולחן בקפיטריה, לכולם היה מורה אחד שהם אהבו, ולכולם היתה ילדה אחת יפהפיה באופן בלתי סביר שהם היו מאוהבים בה. אבל הטון יכול להיות מגוון: מ"שנות הקסם" ועד "ברוכים הבאים לבית הבובות". יש שנזכרים בתקופה ההיא בחייהם בנוסטלגיה, ויש כאלה שזוכרים אותה בזעם.
"כמה טוב להיות פרח קיר" נזכר בבית ספר כמו בפנטזיה. העיבוד לספר של סטיבן צ'בוסקי, שכתב את התסריט בעצמו, לא מתרחש בזמן ובמקום מסוימים, אבל אפשר להבין שהוא בארצות הברית בתחילת הנייינטיז. צ'רלי (לוגן לרמן) הוא גיבור חנון אופייני, ואמנם יש לו סיבות רציניות יותר משל רובנו לחשוש מהתיכון ומהעולם, אבל הן נחשפות רק בשלב מאוחר בסרט. ולבית הספר שלו ישנם כל המאפיינים של בתי ספר אמריקאיים מתוסרטים לוקרים, נבחרת פוטבול, נשפי ריקודים וכל זה. צ'רלי לא הופך בשום שלב להכי פופולרי או הכי חזק ולא מגלה כוחות-על, ובכל זאת יש לו דבר אחד שהופך את הסרט להגשמת פנטזיה: יש לו חברים. הוא נתקל במקרה ונופל אל תוך קבוצת החברים האולטימטיבית, כזאת שכל אחד היה רוצה שיהיו לו בתיכון. הם יפים, חכמים, מיוחדים, שנונים, מסורים זה לזה ובעלי טעם טוב במוזיקה.
בראש קבוצת החברים המופלאה הזאת עומדים אח ואחות חורגים. הוא ה"חבר ההומו" הכיפי והידידותי, חיית מסיבות שמסתיר עמוק את הכאב שלו, דמות מוכרת למדי שמבוצעת מעולה על ידי עזרא מילר. בתחילת השנה מילר נתן הופעה מצמררת ב"חייבים לדבר על קווין", וכאן הוא עושה תפקיד שהוא ההיפך המוחלט, וכך מוכיח בתוך שני סרטים בלבד שהוא שחקן שצריך לשים עליו עין. ואחותו, כמובן, היא אמה ווטסון.
בסרטי "הארי פוטר" אמה ווטסון גילמה את התפקיד של החנונית הדחויה, ובערך מאז הסרט השלישי היא התחילה להיות יפהפיה מדהימה מכדי שזה ייראה סביר. כאן היא קיבלה סוף סוף את התפקיד שהיא, בעצם, מגלמת כבר שנים, על המסך ומחוצה לו: נערת החלומות. השלמות הבלתי מושגת. השוט הראשון שבו היא נראית בסרט מציג אותה כמו התגלות אלוהית, ומשם ואילך זה לא מפסיק. זאת הבחורה שאי אפשר שלא להתאהב בה, ואמה ווטסון, עם המראה והקסם האישי שממיס גברים בהינף תנועת אף, נולדה לתפקיד הזה. קצת אחרי סיום הלימודים בהוגוורטס ורגע לפני שהיא גולשת לתפקידים בוגרים ומאתגרים שבטח ידרשו ממנה לכער את עצמה ולקלל, התפקיד של אמה ווטסון ב"כמה טוב להיות פרח קיר" הוא מתנה לכל אלה שהלכו לראות את הארי פוטר בשביל הרמיוני.
החוויות שהסרט מתאר אולי אוניברסליות בכל גיל ובכל תקופה, אבל הסרט יעבוד במיוחד על ילדי אייטיז, בגלל הדגש על המוזיקה (הוא מתרחש בתקופה שבה אנשים הכינו מיקסטייפים זה לזה) והפסקול המדויק שלו. הסמית'ס פה, ו"Come on Eileen" שם, עושים נפלאות כדי לדגדג את בלוטות הנוסטלגיה. מצד שני, מכאן גם מגיע החור הגדול ביותר בעלילה של הסרט: אנחנו ברצינות אמורים להאמין שהאנשים האלה לא שמעו אף פעם על דייויד בואי?!
הזכרון הופך הכל למוקצן. גם הבדידות של צ'רלי בתחילת הסרט וגם הגדולה של החברים הנפלאים שלו הם לא בדיוק מה שהיתם מכנים ריאליסטים, אבל הרגש מאחוריהם כן. בזיכרון הכל הופך לגדול יותר הביריונים למרושעים יותר, הרגעים המאושרים למאושרים עוד יותר, והילדות היפות ליפות הרבה הרבה יותר. זה אולי לא ממש דומה למה שאתם עברתם בבית הספר, ומבחינה עלילתית הוא לא מחדש הרבה מעשרות סרטים שמספרים סיפורים דומים, אבל זה סרט התבגרות יפה עם שחקנים מצוינים ואחלה מוזיקה.
איפה ומתי אפשר לראות את הסרט
מה סרט הנעורים החביב עליכם? ספרו לנו בפייסבוק