פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אינדינגב 2012: תצוגת התכלית של האינדי הישראלי

      כמו קודמיו, פסטיבל אינדינגב 2012 התאפיין באווירה מדהימה, ארגון מופתי ומוזיקה ראוייה להערכה, גם אם עבור רבים מהמבקרים זה היה מופע חימום ארוך לאיחוד של הבילויים

      מדי שנה, בתום שלושת הימים בהם מצפה גבולות עמוס יותר מכל – ימי פסטיבל אינדינגב – תוכלו למצוא בדרך העפר המשתרכת מהיציאה טרמפיסטים שמחפשים את דרכם הביתה. השנה, לתמונת הסיום הזו אפשר לצרף סאונד: אחד מאותם טרמפיסטים מלהג ש"אינדינגב 2012 נראה כמו הופעת חימום גדולה לאיחוד של הבילויים". אבל אין רחוק יותר מהאמת. הפסטיבל הוא הרבה יותר מזה. בגיל 6, אינדינגב כבר שקוע עמוק בחייו הבוגרים: יש לו כבוד, ביטחון כלכלי, ממשיכי דרך והרבה מעריצים - והוא עדיין המקום המרכזי שבו אמני אינדי, שמביאים בדרך כלל כמה עשרות אנשים להופעה, יכולים לתת את הכל מול מאות ואלפים.

      ובכל זאת, לפני שנדון בהופעות האחרות, שללא ספק לא היו רק הופעת החימום של הבילויים – בואו נדבר על האיחוד הכה מצופה של ההרכב האגדי. בסוף באלאנס שבו ניגנה הלהקה את "אני מקיא" וציוותה על ההמונים שכבר התגודדו מול הבמה "לא להקשיב, לסתום אוזניים ובשום אופן לא ליהנות", כי זו רק בדיקת סאונד, הגיעה ההופעה שהגדירה מחדש את המושג "לתת טעם של עוד".

      כשימי ויסלר נתן את רשותו להקשיב סוף-סוף, הצלילים של "באב אל וואד 38 א'", משירי המחאה המבריקים ביותר שידעה ישראל, החלו להתנגן. הביצוע לא היה מבריק כמו השיר עצמו, אבל מיד אחריו החששות פגו בזכות ביצועים מצויינים לשירים כמו "חיליק פורצלינה", "שיר בחסות המועצה לפירות הדר", "שאול מופז", "שגר פגר", הקאבר ל"ערבב את הטיח, אחמד" וגם שני שירים חדשים ולא רעים בכלל.

      הבילויים (בן קלמר)
      דורשים בכל תוקף שלא תהנו. הבילויים (צילום: בן קלמר)

      תוך כדי כך, ויסלר ונועם ענבר זורקים הערות כמו "השיר הזה הוא מהתקופה הכחולה שלנו" ושאר הלצות, וב"כשנפוליאון יכבוש את עכו", ההמונים כבר היו באקסטזה מוחלטת. רגע לפני שירדו מהבמה, הבילויים פירגנו בעוד שיר אחד לסיום, "אין בגטים בגטו", ואז ירדו על רקע קריאות "מה, כל כך מהר?" של המעריצים.

      אחרי שפינינו את הבילויים מהשולחן, אפשר לעבור לשאר הפסטיבל. באופן מפתיע, היום הראשון של אינדינגב לא סיפק מופעים זכירים במיוחד. מלבד דן בילו הנהדר - שגם לא נתן את כל מה שהוא יודע - קשה להגיד שמישהו משך תשומת לב מיוחדת. אולי דניאל זמיר, שהג'אז היהודי ועתיר המשקלים השבורים שלו הוא לא אורח רגיל בפסטיבל אינדי; אבל אפילו הוא, למרות הנגינה הכמעט לא אנושית שלו ושל חברי ההרכב המצוינים שאיתו, התחיל להעיק אחרי מספר שירים.

      רותם אור (בן קלמר)
      מה שהיפסטרים אוהבים. רותם אור (צילום: בן קלמר)

      ההופעה של זמיר יכולה לסמן סוג של מגמה בפסטיבל השנה: השתלטות יהודית. גם אנשי חב"ד והפעילויות היהודיות במתחם האוהלים, גם מאמר של זמיר במגזין הפסטיבל "גרון" (שיתוף פעולה של אינדינגב ומגזין "אף"), גם קבלת שבת קולקטיבית בניצוח אבי עדאקי (שמופיע בפסטיבל מדי שנה, למרות שלא מעט אנשים רואים באינסטלטור המזמר לא יותר מגימיק) וגם אווירת שטעטל בלא מעט מההרכבים המופיעים - כל אלה מעוררים את התהייה האם מישהו מנסה להחזיר אותנו בתשובה.

      מגמה נוספת היא הדומיננטיות של הרכבי ג'אז, בלוז, גרוב ומוזיקה בלקנית בפסטיבל. רשימה חלקית: אוי דיוויז'ן, Lucille, אסתר רדא, Crunch 22, דניאל זמיר, LayerZ, Electric Zoo, סומסום, Yemen Blues, לוס קפרוס, בלקן במחסן וזבולון דאב סיסטם. אחרי מסה כזאת, הקהל התחיל להתגעגע לשירים של ממש, והתקבלה התחושה שאם נשמע עוד אומצה-אומצה בלקני\יהודי או סלסול שחור אחד, מישהו פה הולך למצוא את מותו כתוצאה מחנק מגפילטע פיש.

      אבי עדאקי (בן קלמר)
      לא יותר מגימיק. אבי עדאקי (צילום: בן קלמר)

      דווקא ימי הפסטיבל הבאים הביאו איתם עומס מסחרר של אמנים ולהקות, רובם הגדול אחלה פלוס, וחלקם אפילו מעולים ממש. למשל Sun Tailor עם הפולק העדין שלו, או Panic Ensemble, בה תפסה הילה רוח את מקומה של הסולנית המקורית יעל קראוס, ועשתה זאת בכבוד ובהצלחה רבה. גם עמית ארז, מבכירי יוצרי האינדי המקומי, הוכיח שוב לכל להקות ההייפ שאין תחליף אמיתי לעומק רגשי, לחנים טובים ועיבודים מהוקצעים; ואילו אלון עדר הגיש עם להקתו המופלאה שירים מושלמים, המזכירים עידן בו לחן טוב היה מלאכת מחשבת של ממש, עם עושר הרמוני ומלודי מרהיב.

      ואז, בזמן שרותם אור ועדי אולמנסקי עשו דברים שהיפסטרים אוהבים על הבמה הראשית, התגלתה בבמת הפיל הקטנה הפתעת הפסטיבל. להרכב קוראים Tatran, ואפשר בקלות לומר שמדובר בשלושה וירטואוזים צעירים (אחד מהם, המתופף דן מאיו, ניגן בלא פחות משלוש הופעות בפסטיבל השנה), המשלבים במיומנות פוסט-רוק, פיוז'ן, אלקטרוניקה, פרוג ופסיכדליה, כשאיכשהו הגודש מוזיקלי אינו מכביד. אם רוב ההרכבים בפסטיבל עשו מוזיקה מהעבר או מקסימום מההווה, Tatran עשו מוזיקה מהעתיד, וזה כל ההבדל. מאז ההופעה הראשונה של Tiny Fingers באינדינגב לא נראה שימוש כל כך מדויק ויצירתי באפקטים לגיטרה, ואחרי הביצוע החללי ל"Strawberry Fields Forever" אי אפשר היה שלא לתהות למה במקום עוד להקת דיסטורשן מחוספס וגנרית, לא מביאים לכאן עוד דברים מאתגרים כאלה? מתי מורכבות מוזיקלית נהייתה מילה גסה?

      תתרן (בן קלמר)
      מוזיקה מהעתיד. Tatran (צילום: בן קלמר)

      אבל אסור לזלזל בדיסטורשן מחוספס, בטח לא למראה ההופעה של להקת ויתרתי, שהוכיחה שלפעמים שווה להתפרע: פאנק כל כך מוצדק לא נראה כאן כבר הרבה זמן. עם לבוש מקסיקני ושמות שירים כמו "סגרתי 28 אז מותר לאנוס", "בוא להציל את הזוגיות שלך בצימר בצפון" ו"השמנתי מלא כדי להשתתף בלרדת בגדול", הקהל לא יכול להפסיק לצחוק, ולא מסוגל להוריד את המבט. איפה תמצאו עוד להקה שמתקשרת לדומינוס פיצה באמצע הופעה, וסולן ששופך על עצמו סירופ מיץ פטל? נכון – לא תמצאו.

      בסיכומו של דבר, גם אינדינגב 2012 הציע מוזיקה ראויה להערכה, ארגון מופתי, ואווירה שאין בשום מקום אחר. זה היה ונשאר פסטיבל יחיד במינו, מוסד שקשה לדמיין את עולם המוזיקה העצמאית בלעדיו, ולגמרי לא רק מופע איחוד של הבילויים.

      ומה אתם חשבתם על אינדינגב 2012? ספרו לנו בפייסבוק