פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דיסק און קינג: טום קרוז מתרסק ב"רוק לנצח"

      העיבוד למיוזיקל הבימתי על סצינת הרוק של שנות השמונים הוא לא ממש סרט והליהוק הגימיקי של טום קרוז מיותר ומביך. למרות זאת, אם מורידים את רמת הציפיות, זה כמעט ומהנה

      דיסק און קינג: טום קרוז מתרסק ב"רוק לנצח"

      בחורף האחרון, דווקא נדמה היה כי הקריירה של טום קרוז חוזרת למסלול הנכון. לאחר קיפאון ארוך, הוא כבש מחדש את טבלת שוברי הקופות עם הפרק הרביעי של "משימה בלתי אפשרית", שהפך לאחד הבלוקבסטרים הגדולים והמוערכים של העונה (שלא בצדק, אבל זה כבר סיפור אחר). כיוון שאין דבר שהוליווד אוהבת יותר מאשר קאמבקים של טובי בניה, היא העניקה לו בהמשך לכך את הכבוד הכי גדול שיש לה לתת, ובחרה בו להיות מי שמעניק את פסלון האוסקר לסרט הטוב ביותר. החיוך הישן והטוב שלו היה כה ממזרי ורענן ברגעים הללו, שאפשר אף היה להאמין כי לא רחוק היום שבו יעבור מעמדת מחלק הפרס לזו של האחד שמקבל אותו.

      אך עם חילופי העונות, השבשבת של קרוז שוב התחלפה לכיוון הלא נכון, והקיץ שלו היה קודר עוד יותר מכפי שהחורף שלו היה חמים. מעל הכל, כמובן, עמדו גירושיו המתוקשרים מקייטי הולמס, שסיום מערכת היחסים איתה הוביל לגילויים מביכים על הדרך שבה התחילה והעמידו את הכוכב באור מגוחך, שלא לומר בזוי ופסיכוטי.

      אך עוד קודם לכן, ספג קרוז מכה אחרת, והפעם אמנותית-כלכלית. זה קרה באשמת "רוק לנצח", עיבוד בכיכובו למיוזיקל בימתי על סצינת הרוק האמריקאי בשנות השמונים. הסרט אמור היה להיות אחד משוברי הקופות הגדולים של הקיץ, אך התגלה תחת זאת כאחת המפלות המסחריות הגדולות של העונה, והוכיח כי בעלה לשעבר של הולמס כבר אינו ערובה להצלחה קופתית. כתוצאה מכך, המפיצים בארץ בחרו לגנוז את המוצר המאכזב. החלטה היסטורית ביחס לעולם ההפצה המקומי, שכן כמעט כל אחת מהעבודות הקולנועיות של קרוז זכו כאן להקרנות מסחריות בחצי היובל האחרון.

      עתה, עם הגעתו של הסרט לפורמט ביתי, אפשר להתרשם ממנו ולהבין מדוע התרסק בארצות הברית ונגנז בישראל. קודם כל, צריך לציין כי הכישלון שלו אינו כל כך מפתיע – אמנם בתחילת העשור נראה היה כי ז'אנר המיוזיקל הקולנועי זוכה לתקומה לאחר בצורת קופתית של עשרים שנה, אך כבר הכישלון של "בורלסק" לפני שנה וחצי המחיש כי אין כך הדבר.

      טום קרוז בסרט "רוק לנצח" (יח"צ)
      מבמת האוסקר לאחד הכישלונות הגדולים של הקיץ. טום קרוז ב"רוק לנצח" (צילומים: יח"צ)

      יש לכך הרבה סיבות, ישנות כחדשות, אבל הטרייה והרלוונטית מכולן היא השפעת הטלוויזיה: בשנים האחרונות גדוש המסך הקטן בלהיטי זמר, ובהם תוכניות ריאליטי בסדר הגודל של "אמריקן איידול" וסדרות מהזן של "גלי".

      המחשבה היתה שהמומנטום הזה יאפשר להעיר לתחייה את תור הזהב של הסרטים המוזיקליים, אבל ההפך הוא נכון. הרי למה שמישהו יחפש מחוץ לבית את מה שממילא יש לו בטלוויזיה? למה לאנשים לטרוח לצאת מן המעון הפרטי, למצוא בייביסטר ולשלם על חנייה בשביל משהו שהם גם כך מקבלים ישירות לסלון? מה עוד, שהצפייה ב"רוק לנצח" מגלה כי יש בו הרבה פחות רגש, השראה, קצב ודרמה מבכל פרק ממוצע של הסדרות והתוכניות שהוזכרו, אז ודאי שלא היה שווה את מחיר הכרטיס.

      זו הבעיה השנייה והחמורה עוד יותר של "רוק לנצח": לא רק שהוא משתייך לז'אנר קולנועי גווע, אלא שבו עצמו אין הרבה חיים מלכתחילה. במקום זאת, אנו מקבלים בו אוסף שרירותי של דמויות, קווי עלילה, שירים ומעל הכל, קלישאות. אולי בגרסה המקורית הקקופוניה הזו עבדה טוב יותר, שכן בפורמט בימתי לגיטימי יותר להסתפק בהעמדה מוצלחת של רצף ביצועים מחודשים של להיטים נוסטלגיים. אך בגלגול קולנועי, מה לעשות, צריך לבנות שלד מעט קוהרנטי יותר ולעבות אותו בקצת יותר בשר – שני אתגרים שהבמאי, אדם שנקמן, לא עומד בהם.

      חמור מכך, בהשראת הקצב המוזיקלי של הסרט, מנסה שנקמן לרקוד על שתי חתונות: מצד אחד, "רוק לנצח" מתיימר להיות עסק רציני, עם דמויות שעוברות תהליך, סיפורי אהבה, קונפליקטים אמיתיים וכיוצא בכך. אך מצד אחר, הוא מרשה לעצמו להתייחס לאלה בקלות דעת מוחלטת, להתגאות בכך שהאלמנטים שבו שחוקים ומובנים אליהם ולעצב את כל זה בצורה מוגזמת ומלאכותית במתכוון, כאילו שעסקינן בפארודיה.

      אמנם "היירספריי", המיוזיקל הקודם של שנקמן, היה מוחצן ומוקצן גם כן - אבל זה היה בסדר, שהרי מלכתחילה אותו סרט התייחס לעצמו כפסטיש מלא אירוניה ושאף להיות חגיגת טראש מתוחכמת. "רוק לנצח", בניגוד לכך, מבקש להיות בעת ובעונה אחת הן הדבר האמיתי והן סתם בדיחה מודעת לעצמה, ואלו שאיפות מנוגדות שמתנגשות זו בזו ומביסות אותו.

      רוק לנצח (imdb)
      לא היו עוברים שלב ב"כוכב נולד". דייגו בוניטה וג'וליאן הו ב"רוק לנצח"

      נוסף לכל זה, הסרט סובל גם מעבודת ליהוק בעייתית. קודם כל, אמנם הכרזות שלו הבליטו את כוכביו הרבים, אבל מי שאמורים לסחוב אותו על הכתפיים הם שני צעירים אלמוניים – דייגו בוניטה שחור השיער וג'וליאן הו הבלונדינית. אלה מגלמים את שתי הדמויות הראשיות: ילדונים העובדים כפועלים שחורים במועדון הרוק האגדי אך הדועך שבו מתרכזות ההתרחשויות, וחולמים כמובן להגשים את חלומותיהם המוזיקליים ולעשות זאת בעיר הגדולה. מן הסתם, הגיבורים מצליחים בכך בסופו של דבר, אך קשה לחזות גורל דומה לשני השחקנים – אלה, לפחות ב"רוק לנצח", מתגלים כאישיות חסרות כריזמה וקול, שמנטרלות את דמויותיהן השדופות גם כך מכל מידה של עוקץ.

      הלאה: את הרעים בסרט מגלמים בריאן קרנסטון וקתרין זיטה-ג'ונס: הוא כראש העיר, היא כאשתו הפנאטית שממריצה בו לסגור את המועדון כדי להגן על תומתם של הנתינים. דמותה מחקה באופן ברור ונלעג אושיות רפובליקאיות מן הזן של שרה פיילין ומישל בקמן. חיקוי שכזה נהיה כבר שטיק מקובל למדי בעולם הקומדיה המודרני, כפי שניתן היה לראות לאחרונה גם ב"איירון סקי", והוא הספיק להימאס רגע קט לאחר שנכנס לאופנה.

      באשר לקרנסטון – ובכן, את כוכב "שובר שורות" ניתן היה לראות בכחצי-תריסר סרטים רק בשנה האחרונה, ומסיבה לא מובנת, יש משוואה לא ברורה לגבי איכות הופעותיו. אם הוא מגלם את האיש הטוב, כמו ב"ארגו" למשל – הוא טוב. אך אם הוא מגלם את האיש הרע, כמו כאן וב"זיכרון גורלי" למשל – הוא פשוט רע.

      לסיכום, אם נחזור לנקודת ההתחלה, השם הגדול בצוות הוא טום קרוז, שמגלם כאן אליל רוק העשוי להציל את המועדון ותוך כדי כך לגאול גם את נשמתו שלו. ליהוקו לתפקיד זה היה גימיק, שנועד לשחק על הפער בין הדימוי המלוקק והמהוגן של הפרסונה המקצועית שלו לבין האופי ההפוך של כוכב המטאל. אך השילוב בין שני הניגודים הללו לא יוצר סינרגיה, ובכל מקרה, הדמות דלה כמו הסרט כולו, והיא לא מספיק מיוחדת וצבעונית כדי שתהיה משמעות לגילומה בידי שחקן בעל שיעור קומה. לפיכך, זה גימיק שלא עובד וליהוק מיותר.

      רוק לנצח (imdb)
      כשהוא מגלם את הטוב - הוא טוב. כשהוא מגלם את הרע - הוא רע. בריאן קרנסטון עם קתרין זיטה-ג'ונס ב"רוק לנצח"

      אז "רוק לנצח" אינו סרט מוצלח ולאור השרירותיות שלו ספק אם בכלל אפשר להגדיר אותו כ"סרט". אך למרות כל הנאמר לעיל, עדיין אפשר לשאוב ממנו הנאה מסוימת. קודם כל, חובבי רוק מן האייטיז מוזמנים להתענג בו על תפריט משובח של מזמורי התקופה – הביצוע ל"Every Rose Has It's Thorn" של פויזן מרטיט במיוחד, אם עוצמים את העיניים ולא מסתכלים על מה שקורה במסך בזמן שהוא מתנגן.

      נוסף לכך, יש ב"רוק לנצח" שתי דמויות נהדרות שכאילו שייכות לסרט אחר, ומשקיפות על הנעשה בשנינות כמו מקהלה בטרגדיה יוונית. אלו הם שני מנהלי המועדון, שבולדווין ובראנד מגלמים בשנינותם הרגילה, ובעשותם כן יורים שלל משפטי מחץ – למשל, "זה נראה כאילו שהיא התעוררה משנת חורף בפי הטבעת של מרגרט תאצ'ר".

      פעם או שתיים, גם הדמויות האחרות משחררות לאוויר חילופי דברים שהחדות שלהם עומדת בניגוד לאופי של הסרט כולו, ומספקת אתנחתא רגעית אך מהנה. כזה למשל הוא הדיאלוג הבא, שראוי לכניסה מיידית לפנתיאון. הוא מתנהל מתישהו באמצע הדרך, לאחר שדרכיהם של צמד הגיבורים נפרדות שלא בטובתם. אז, הם נפגשים מחדש, ומנצלים זאת כדי להתווכח גורלו של מי מר יותר. "הידרדרתי להיות מלצרית במועדון חשפנות", אומרת הצעירה. "אז מה - אני בלהקת בנים", הוא משיב לה. "אוקיי, ניצחת", היא אומרת בתגובה. קלאסיקה.

      מה אתם חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק