דני סידס ואודי סגל: "אנחנו לא נמאסים אחד על השני"

    "גומרים הולכים", תוכנית הרדיו של דני סידס ואודי סגל, חוגגת 16 שנה של שיחות סלון - הזדמנות טובה לרכל עם המגישים על קרן מור, אריק סיני, שלי יחימוביץ' ומין אוראלי

    יובל ברוסילובסקי

    כשנערות מתבגרות מגיעות לגיל 16 – Sweet Sixteen, הן קוראות לזה – ניכרת אצלן נטייה להגזים ולהפריז בחגיגות. אבל חגיגות ה-16 ל"גומרים הולכים", תוכנית הרדיו השבועית של דני סידס ואודי סגל ברדיו תל אביב 102FM, מתקבלות בנימה קורקטית במיוחד, לפחות מצד סידס וסגל עצמם. גם כששואלים אותם איך שורדים כל כך הרבה זמן ברדיו ("גומרים הולכים" היא התכנית הוותיקה ביותר ברדיו תל אביב), בתשובה שמתקבלת אין אפילו קורט של מתיקות או ורדרדות.

    "אנחנו שורדים כי אנחנו משדרים פעם בשבוע", מתבדח סידס, שהגיש את התוכנית מיומה הראשונה כשלצידו עמנואל רוזן (סגל הצטרף רק לפני 6 שנים). "עם אודי הייתי מסוגל לעשות תוכנית יומית. אבל היות ורדיו זה כמו חומוס ואתה עושה את זה מאהבה או לא עושה בכלל - כי אין בזה כסף - אז הוא חייב להתפרנס וגם אני", הוא אומר. "אם הייתה איזו הצעה כלכלית טובה, אני מניח שגם הוא וגם אני היינו חושבים על תוכנית יומית, אבל בינתיים זה נחשב עיסוק צדדי, במובן הכלכלי. באים פעם בשבוע ונפגשים. אני לא בטוח שמבחינת הרצון והחשק זה פחות חשוב לו מדברים אחרים, אבל מה לעשות – יש לו ארבעה ילדים. הוא צריך להאכיל אותם".

    טוב לדעת (מקודם)

    בשל ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

    לכתבה המלאה
    "אין בזה כסף". דני סידס ואודי סגל (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

    אז כסף אין ברדיו, אבל דברים אחרים יש בשפע. "אין בן אדם בארץ שלא תיקח אותו עכשיו, תציע לו תוכנית רדיו, אפילו בחינם, והוא לא ירוץ לשדר", ממשיך סידס. "יש על זה כל כך הרבה פנטזיות... אתה יושב בלילה ושם שיר, וכולם חושבים 'יו, מה זה השיר המדהים הזה, מה זה המראיין המדהים הזה?'. אבל הפנטזיה הזאת היא חרטא ברטא. זה כל כך מוגבל".

    "אני אתן לך את המתכון להישרדות של תוכנית רדיו", ממהר אודי סגל להכניס קצת אופטימיות לתבשיל. "כמו בזוגיות – סבלנות, התמדה וקהל. מאוד פשוט. בסוף מה שיש בתוכנית הזו, וזאת גם הגדולה שלה, היא שיש פה שני אנשים מתחומים שונים – עם השקה - שבא להם להיפגש. בגלל שזה פעם בשבוע, אנחנו גם לא נמאסים אחד על השני".

    כמו בזוגיות טובה, הם גם יודעים להחמיא. "מה שאני אוהב אצל אודי זה שהוא לא מעניין את עצמו – האייטם מעניין אותו", מלטף סידס את האגו של סגל. "אני כל הזמן יושב וחושב מתי יש פרסומות, מחשב זמנים. הוא – מעניין אותו רק הנושא. הוא שואל שאלות וסקרן כל הזמן. הוא כעצמו לא קיים לעצמו בראש, אלא רק המרואיין והנושא, ואני צריך לעצור אותו לפעמים כי הוא כל הזמן מתעניין". גם סגל יודע להחמיא: "עם דני אין מעצורים של אגו. הוא יכול לרדת עליי בשידור או אני עליו, בלי שיש תחושה שמישהו נפגע. אפשר להתווכח, להיות משוחררים ולהגיד הכל. אנחנו ממש המדריך המושלם לזוגיות בשנות האלפיים".

    "כמו בזוגיות". סגל וסידס (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    ב"גומרים הולכים" באמת אין תחושה של מגיש מוביל וסיידקיק. סידס אמנם טוען שהוא אוהב להרגיש כמו מספר שתיים, אך לא ככה זה נשמע מעל גלי האתר. ובכל זאת, הסוד של התוכנית הוותיקה מורכב יותר מזה. "הפיצוח של התוכנית, גם לפני שאני באתי, הוא שיש בה משהו שנוצר ולאו דווקא תוכנן. היא הדבר הכי קרוב שיש לשיחת סלון", מסביר סגל. "מה מאפיין את הראיון הרדיופוני? הוא מוגבל בזמן, יש לו מטרה כלשהי, נושא כלשהו. אם אתה מזמין את הביטחוניסט – אתה שואל אותו על ביטחון. מזמין פוליטיקאי - שואל על פוליטיקה. אתה מנסה לחלוב אותו מכאן, לחלוב אותו משם וזאת אמנות הראיון. בתוכנית שלנו אין מחויבות כזאת. קודם כל אנחנו מראיינים את מי שבא לנו. אנחנו יכולים לדבר עם אישיות פוליטית על דברים לא פוליטים בכלל. ככה זה מגיע לדברים שבחיים לא היית שומע. לפעמים יש שיחה ביני ובין דני שעוסקת בקוטג' ואז מישהו עולה לשידור ולמרות שאין לו קשר לנושא על פניו, אנחנו שואלים אותו 'מה אתה אומר על זה?' ככה נכנסים לשיחה איתו, וככה נחשפים דברים חדשים. הייתה לנו למשל שיחה עם שלי יחימוביץ' על מין אוראלי ואנאלי, בסוף נדמה לי שאמרנו לה שההבדל בין אוראלי לאנאלי זה מה שאתה עושה לפני הבחירות ומה שאתה מקבל אחריהן".

    יש עוד דוגמאות?

    "נניח בתוכנית האחרונה עם אריק סיני. שבוע לפני זה הוא היה אמור לעלות לשידור ולא התעורר בזמן. בתוכנית רדיו רגילה לא יתקשרו אליו שוב - הרי הוא 'העליב את הכבוד של התוכנית'. אצלנו - למי אכפת בכלל? להפך. התחלנו עם למה הוא לא מתעורר ולמה הוא ככה, ומשם המשכנו לדבר על דני ליטני, על בעיות שמיעה ועל זקנה".

    סידס: "אנחנו לא עושים תחקיר. אני חושב שהתחקיר הכי גדול שעשיתי היה מתי להעיר את אריק סיני".

    סגל: "את קרן מור למשל, רצינו לראיין על 'יום האם' ובסוף לא יכולנו לראיין אותה בגלל שלא היה אישור מקשת. בשבוע שאחרי אישרנו את זה וראיינו אותה. ואז ישר התחלנו לדבר איתה על האישור מקשת והתחילה שיחה על תעשיית הטלוויזיה. על קשת, על רשת - שמצד אחד קשת מגוננים מדי, אבל שהם קידמו אותה, ורשת הם מעפנים. עם יהודית רביץ דיברנו ראיון שלם על דן תורן, במקרה. את רבקה מיכאלי העלינו פעם כדי לדבר על משהו שקשור להומור, ובגלל שזו הייתה התקופה של המחאה, בסוף דיברנו איתה על מעמד הביניים ועל הילדים שלה. זורמים".

    דיבורים על מין אוראלי. יחימוביץ' (צילום: טל אנגלנדר)

    אילו תגובות אתם מקבלים על התוכנית?

    "התגובה הכי כיפית שאני מקבל על התוכנית זה 'בואנ'ה, אתמול הלכתי לסידורים, חזרתי הביתה ולא יצאתי מהאוטו עד סוף התוכנית כי הייתי חייב לשמוע עד הסוף מה יש לכם להגיד'. אנחנו לא מדברים לעם. אני פשוט מרגיש כמו מפגש כיפי עם דני".

    סידס: "התוכנית הזו קיימת על הדיאלוג ביני, בין אודי ובין העורכת הנפלאה ענת גלובוס, כמו גם על המרואיינים החזקים. הבנתי את זה לאחרונה. לכן אני גם משלים עם הקיצוץ של משהו כמו 30% מכמות השירים שהיו בתוכנית בעשר השנים הראשונות שלה. היום יש גג שישה שירים בשעתיים. באופן מפתיע, אין לי בעיה עם זה. כנראה שאנחנו עושים משהו טוב, כי ברקע מחליפים מנכ"לים ומנהלי תכניות, ואנחנו ממשיכים להיות שם. כולם מתחלפים, ורק אנחנו נשארים. היה לי איזה חלום שהכל מתפרק שם מסביבי ורק אני נשאר בסוף עומד עם המיקרופון".

    הסרטן שממנו דני החלים לא מזמן העביר בכם את המחשבה שאולי כדאי בכל זאת לזנוח את המיקרופון?

    סגל: "באיזשהו שלב, בגלל עניינים ניהוליים, הייתה לי מחשבה לעזוב את התוכנית פעם. אבל דווקא כשדני חלה, זה מה שהשאיר אותי עוד יותר חזק בתוכנית".

    סידס: "נו, אתה מבין? לא זורקים בן אדם מבית אבות. זו הייתה תקופה שבה התמקדתי בלעשות. לא מתוך ניסיון מושכל להתעלם מהמחלה, אלא בתת מודע. זה לא היה קל - שיחות בתוכנית על מופע התרמה לאדם שצריך השתלת כליה למשל, לא היו לי כל כך נוחות, וגם השיחה עם האייג'ינג של דני ליטני ואריק סיני לא עשתה לי טוב. אבל כל הדברים האלה גם נתנו לי פרספקטיבה יותר מדויקת על החיים. פתאום צרה אחת גדולה גורמת לך לשכוח מכל הצרות הקטנות ומעיפה אותן לצד".

    סגל: "הרדיו עושה לדני טוב ודני עושה לרדיו טוב".

    סידס: "זה כבר נהיה חלק ממני. שואלים אותי למה שאני לא אעשה תוכנית נוספת בלילה. אז אני אומר 'אבל אני רגיל ל... אממ... תביאו את אודי, אני אעשה'".

    שיחות על אייג'ינג. אריק סיני (צילום: ניר פקין)

    ולא מפחיד אתכם שהמצב העכור של עולם התקשורת יגיע מתישהו גם אליכם?

    "בינתיים אנחנו פה אז כנראה שאנחנו עושים משהו בסדר. מה שכן, כל הסלוגנים המעצבנים של 'תחיה את היום כי לך תדע מה יהיה מחר' שטחנו לי כשהייתי חולה באמת תקפים פה. אתה רואה את חברים שלך במעריב, ברשת ובערוץ 10, ומבין שזה יכול לקרות גם לך. לא כי לא אוהבים אותנו, פשוט כי זה נגמר. אולי יום אחד נגיע ביום שישי ונראה שסגרו את הדלת ולא נותנים לנו להיכנס. אז אני אגיד לאודי 'סבבה, נגמר, בוא נלך'. אבל בינתיים זה לא קורה, הכל בסדר".

    סגל: "התוכנית נקראת 'גומרים הולכים'? כשאנחנו גומרים אנחנו הולכים. פשוט עוד לא גמרנו".

    מאזינים לסידס וסגל? ספרו לנו בפייסבוק

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully