כבר שתי עונות ש"מצב האומה" מוציאה את האתאיזם אל מחוץ לארון הקודש בעונה הקודמת היתה זו הפינה המצוינת "מי צריך ליבה" (לימודי ליבה בבתי הספר), העונה זו הפינה "אלימפיאדה", בה מתחרים זה בזה האלים השונים וצוברים נקודות. בישראל המבולבלת בין מסורת, יהדות, ישראליות, פוליטיקה ודת, נדמה שכל דיון שעוסק באמונה גולש מיידית אל שנאת חרדים - כן, לא ולמה - אבל הנקודה היא בעצם שאתאיזם הוא אחד המוצבים האחרונים שאנשים עדיין מתקשים לוותר על תורנות השמירה עליהם. גם כאשר מפלצת הספגטי מונה לא מעט מאמינים שנמאס להם שמספרים להם שיצור דמיוני רואה אותם גם כשהם עושים את שלהם בבית השימוש, אבל דפק נפקדות כשסבתא שלהם היתה בשואה.
לא רק ליאור שליין וחבריו לפאנל לא מפחדים לנפץ את הטאבו האחרון כמעט שנותר בישראל 2012 גם גיא פינס, בין שורות מגזין הבידור שלו "ערב טוב עם גיא פינס", מקפיד לשלוח עקיצות קטנות אל תרבות הרבנים, הבאבות ושאר העוסקים בפאגאניות שמסתעפת לכאורה מהאמונה באלוהים. פינס אולי הרבה הרבה יותר דיפלומטי ומאופק מ"מצב האומה", אבל מורת הרוח שלו היא לא דבר שניתן לפספס אותו אם רק מקשיבים לנעשה בין התסרוקת של נינט והקמפיינים של בר רפאלי.
גם ב"מה נסגר?" עם רועי בר נתן שמקבצת רגעים משונים במיוחד משידורי הטלוויזיה הישראלית, יש תמיד מקום של כבוד לתוכניות שאילתות לרבנים, ולתשובות התלושות שניתנות להם. גם זו מחאה קטנה, וגם בזה יש לא רק את הממד המיידי של לגלוג, אלא גם את הפניית הזרקור לכך שמעט מידע והרבה מדע עוד לא הזיקו לאף אחד כדי לקבל החלטות.
זה לא שיותר ויותר אנשים השתכנעו באתאיזם, כפי שפשוט יש לזרם יותר דוברים משכנעים ורהוטים שייצגו אותו - סאם האריס, ריצ'רד דוקינס, כריסטופר היצ'נס ודניאל דנט - ארבעת פרשי האפוקליפסה, שמו לעצמם לתקוף את האמונה העיוורת בדת ואת השימוש בבורות ככלי לשימורה, מכיוונים שונים - בעיקרם פיזיקליים, ביולוגיים והיסטוריים. האריס, דוקינס, היצ'נס ודנט דאגו (ודואגים עדיין, מלבד היצ'נס שהלך לעולמו לפני כשנה), לפזר את הערפל המחשבתי, הבלבול והבערות על ידי זרקורי הידע הבהירים שלהם בצורת ספרים, הרצאות, הופעות טלוויזיוניות וסרטים תיעודיים.
במקביל לעליית קרנם של האתאיסטים החדשים בשנות האלפיים, התרחש מהלך נוסף ששינה את פני התקשורת, (במובן קומוניקציה, לא מדיה), העולמית ב-2006 פייסבוק פרצה את גבולות רשת התקשורת הפנימית לסטודנטים מאוניברסיטאות אמריקאיות, והחלה לזלוג לשימוש הציבור באשר הוא. כשנתיים לאחר מכן, התווסף סעיף קטנטן אבל משמעותי לתיאור העצמי שעומד לרשות כל בעל פרופיל "Religious Beliefs". בבת אחת העמדות הפרטיות לגבי דת הפכו להיות פומביות ונדרשו להכרעה לכאן או לכאן. כמו פטריות מהוססות אחרי הצוקרברג, משתמשי פייסבוק החלו לפרסם את העמדה שלהם מסורתיים, אגנוסטיים, דתיים, חובבי ישו, אללה או בודהה; גם האתאיסטים לא נשארו חייבים, והשמיעו את קולם.
ב-2008, ביל מאהר קומיקאי אמריקאי שגדל במשפחה קתולית, בלתי מודע לשורשיו היהודיים למעשה, יצא עם סרטו " Religulous " (תורגם ושודר בארץ כ"אין לו אלוהים"), ששם ללעג אמונה באלוהים, כל אלוהים. מאהר יוצא לשוחח עם אנשי דת כאלו ואחרים ומציג אותם במלוא קיקיוניותם, אפסות המחשבה והתשובות הלא מספקות שיש להם. מאהר עשה לעצמו חיים מעט קלים ותפס ברשתו דגים קטנים מדי, מה שלעיתים יוצר חוסר נוחות אפילו לצופה שמזדהה עם העמדות שלו. אבל העובדה שאין עליה עוררין היא שהאתאיזם קונה לעצמו מקום גדול יותר באופן עולמי, ואצל מי שמצליח לערוך את הקישור הפשוט למדי בין מלחמת דתות, למלחמה ממשית.
אם הזכרנו את מהפכת הזהות העצמית של פייסבוק, הרי שגם בזירה הישראלית מתרחשים כמה דברים מעניינים בתחום האתאיזם והמקום שהוא תופס בתרבות דפים שונים מוקדשים לאתאיזם, ברייטס (התנועה הנטורליסטית), לממים ישראליים או מתורגמים. הבולט מכולם, נכון לעכשיו, וגם זה המונה מספר רב מכולם של חברים, הוא הדף "יהוה" תחת הפעילות "Education", מפעיל הדף מבקש לחנך את הציבור למחשבה עצמאית ואתאיסטית תוך התחזות לאלוהים, עונה למבקרים בדף כאלוהים, שולט היטב בפסוקים ובמשלי חז"ל, ומצליח להחריד משלוותם לא מעט גולשים.
ישראל אמריקה, אותה מהפכה? ובכן, מוקדם עדיין לחגוג את האפשרות לפלורליזם אמוני והייצוג שלו, אבל פה ושם יש בכל זאת סימנים. אחרי תורה של הציונות הדתית והייצוג הטלוויזיוני הנרחב שהיא קיבלה, קשה להאמין שבקרוב יהיו סיטקומים על משפחות אתאיסטיות ואף אחד לא באמת זקוק לכאלו; אבל יהיה נחמד ומרענן כשיהיה מותר באמת לדקור את הפרה הקדושה האחרונה.
בעד ייצוג אתאיסטי בתרבות? ספרו לנו בפייסבוק